מוזיקה וחינוך 2

250px-זקני_צפת

כשאליס קופר הרגיש שנמאס לו מבית ספר, הוא עזב אותו. School's Out הוא פנטזיית החופש האולטימטיבית של כל תלמיד, גרסת המופרעים ל"Imagine": אין כיתות, אין מנהלים, אין מורים, אין מבחנים, בית הספר מפוצץ לחתיכות. אבל הרבה תלמידים יושבים בתוך בית הספר, נכנסים לכיתות, ניגשים למבחנים ועדיין לא מרגישים לגמרי במקום…

מה עןשים?

מתחיל עם משהו שפרסמתי במקום אחר לפני כמה זמן:

ישבתי וראיתי את הפרק על "זקני צפת" מתוך סדרת המופת "האלבומים" של ערוץ 8. הפרק הזה הוא מדהים, גם למי שלא חולה על זקני צפת, אבל תוך כדי הצפייה שמתי לב שהוא לא עוסק רק במוזיקה, באומנות, בחברות, בחופש.

הוא עוסק גם בחינוך.

תחשבו על זה, זקני צפת התחילו כשמאור כהן היה בכיתה י', הם הופיעו ברוקסן לאורך כיתה י"א, הפריצה הגדולה הגיעה כשהם היו בי"ב (בחוזה שלהם היה סעיף שווידא שאין חזרה בערב לפני בגרות…)- מה המורים שלהם חשבו על זה? אני בטוח שזה גרם למורים האלו לא מעט תיסכול, אבל הצריך מהם מידה רבה של אומץ ואמון בתלמידים שלהם.

חשבתי לעצמי- האם אנחנו מסוגלים לתת בתלמידים שלנו אמון כזה? להאמין בהם גם כשהם עושים דברים שלנו נראים כשטויות, בזבוז זמן, תרבות רדודה וכו'? האם אנחנו מסוגלים לקבל את סדר העדיפויות שלהם גם כשהוא שונה לגמרי משלנו? לתת להם לבחור את עתידם באמת, לפי מה שמתאים להם?

ראש הישיבה שבה למדתי, הרב רא"ם הכהן, היה נוהג לומר ש"אם מוצארט היה לומד בישיבה הוא לא היה נהיה מוצארט. מצד שני, הוא גם לא נהיה הרב קוק"- כלומר, הוא היה מתבזבז לחלוטין. בפראפראזה על האמירה הזאת, שאלתי את עצמי מה היה קורה אם למאור כהן, אורן לוטנברג והחבר'ה היה איזה מאור כהןמחנך אידיאליסט שהיה מחליט שתעודת בגרות מושלמת היא הדבר שלו הם זקוקים לפני כל דבר אחר, כנראה שלא היתה זקני צפת, ולא "הזבובים", ולא סולואים של גיטרה בשירים של ברי סחרוף ולא חיקויים של http://www.youtube.com/watch?v=MDUZJ40ggTE.

סוף ציטוט

וזו באמת רק דוגמא לסוגיא גדולה שמעסיקה אותי כבר כמה שנים: הילדים ה"לא מתאימים" ל"מסגרת", ל"מערכת", ולעוד מילים רעות כאלו. הכוח של מוזיקת רוק, או ראפ, או כל סוג אחר של אומנות שעוסק במחאה, צריך להיות המפלט האידיאלי לילדים האלו, אבל כאן נשאלת גם השאלה- כמורה, מה המקום שלי בסיפור הזה? אם כל הרעיון של המחאה הוא המרד במורים, אז אולי עדיף שאני לא אתערב… אבל יש לנו כאנשי חינוך גם את האחריות לפתוח את המקומות האלו: המחאה, הצעקה בפני התלמידים שלנו.

לפני כמה שבועות נתקלתי בסרט המראה את ג'ף אמנט, הבסיסט של פרל ג'אם (שוב פרל ג'אם…) מדבר על הילדות שלו בעיירה קטנה ושכוחת אל במונטנה. כילד, הוא התרכז בשני דברים: מוזיקה וסקייטבורד. את המוזיקה הוא לקח רחוק והפך אותה לעיסוק המרכזי של חייו- בעיר הגדולה. כמוזיקאי חשוב ומפורסם, הוא חזר לעיירת הולדתו ואל שמורת האינדיאנים הסמוכה אליה, והקים בה פארק סקייטבורדינג. כדאי לראות, ולהתרשם מהדברים שלו על ה"ילדים שאינם מתאימים, הילדים ה"משולשים" שלא נכנסים למסגרות הרגילות".jeff ament

אז ההורים והמורים של מאור כהן ואורן לוטנברג נתנו להם להשתולל על הבמות במקום ללמוד, ג'ף אמנט בנה פארק סקייטבורדינג לילדים שבית ספר כנראה לא יתן להם כלום, בהווה או בעתיד, ג'ימי פייג' לא נהיה ביולוג כמו שתכנן כשהיה בן 14, אבל לד זפלין הביאה משהו לעולם ששום מעבדה לא היתה מוציאה (אולי מעבדות שמייצרות כימיקלים מסויימים…).

 jimmy page

אז התפקיד של מי הוא לדחוף את הילדים האלו אל הגיטרות, הבמות, הראפ, הסקייטבורד?

אין לי תשובות לזה, רק שיר, שמבוצע על ידי להקה של חנונים, שבית ספר לא היה ממש גרוע בשבילם, אבל את כיתה י"ב הם העבירו בצורה הזאת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s