המחיר של תהילת הבוקר- אואזיס מאבדת את הקהל שלה ואת עצמה. 1996

ממשיכים עם הסיפורים האישיים והדרמות שמאחורי המוזיקה…יוניון ג'ק

 

האם אמן יכול להצליח מדי? האם יש רגע שבו הוא מאבד את הקשר עם עצמו ועם הקהל שלו? יכול

ות להיות הרבה תשובות, אך בטוח שאמן שהרגע בו הקהל עומד כל כך רחוק- פיזית- מהאמן, עד כדי כך שהוא לא מסוגל לשמוע אותו, הוא רגע שמסמל משבר ביחסים בין האמן לקהל שלו, ולפעמים בין הקהל לעצמו.

נתחיל מהסוף, או כמעט הסוף:

בסוף שנת 1996 הלהקה הבריטית אואזיס איבדה את הקהל שלה, ואחר כך איבדה את עצמה- או לפחות שלושה מהחברים שלה, בעיקר כתוצאה מהצלחה מטורפת וחסרת תקדים. הרגע המדוייק בו זה קרה: פסטיבל נבוורת'- ההופעה הגדולה ביותר בהיסטוריה של בריטניה.

ההתחלה- החבר'ה ממנצ'סטר

אואזיס ההתחלהבתחילת שנות ה 90 הקים ליאם גלאגר, בחור צעיר ממנצ'סטר, להקה יחד עם שלושה חברים נוספים. הם דמו מאוד אחד לשני: ארבעתם היו חסרי השכלה, מובטלים לעיתים קרובות, בני מעמד בינוני- נמוך או משפחות הרוסות (כמו משפחתו של גלאגר עצמו), חובבי פאבים שכונתיים ומעריצים אדוקים של קבוצת הכדורגל האנדרדוגית (אז)  מנצ'סטר סיטי. הם היו אאוטסיידרים, לא קולים, לא תקשורתיים, לא מוכשרים במיוחד. ללהקה שלהם הם קראו Rain. היו להם שאיפות צנועות ביותר. הסיפור קיבל תפנית כשללהקה צורף אחיו הבכור של גלאגר, נואל, כגיטריסט וככותב שירים ראשי (יחיד, למעשה). האחים גלאגר תמיד אהבו מוזיקה, ותמיד החזיקו חלומות להפוך לכוכבי רוק, אבל גם הם לא צפו את מה שהולך לקרות.

השאר, כמו שאומרים, היסטוריה: אואזיס (השם החדש של הלהקה) הפכה לסנסצית מועדונים בצפון אנגליה, הוחתמה בגלזגו ועברה דירה ללונדון. הסינגלים שהוציאה לרדיו ולחנויות שברו את שיאי המכירות.  היה די ברור שאואזיס הצליחה לא רק בגלל המוזיקה , אלא בעיקר בגלל המסר: כולם יכולים. אנחנו הבחורים מהבלוק, מהפאב, מהיציעים הזולים באיצטדיון. אנחנו ה Common People. לא רק אואיזיס שידרה את זה. בבריטניה של ראשית שנות ה 90, זה היה  אופנתי להיות "אחד מהחבר'ה", "מישהו מהרחוב" וכן הלאה, אך אואזיס היו הדבר האמיתי: התסרוקות הלא אופנתיות אף פעם (וההתקרחות המהירה של בונהד הגיטריסט), הבגדים שאיתם חברי אואזיס הופיעו (ג'ינס וטי שירט, חולצות פולו או סווטצ'רים של מנצ'סטר סיטי) וכמובן המילים.

כשהאלבום הראשון של אואזיס יצא, נואל גלאגר הוכתר כמשורר הדור והלהקה הפכה לקול הרשמי של צעירים בריטיים בני התקופה. האלבום השני (הכולל את הלהיטים Wonderwall, Don't Look Back in Anger( כבר היה תופעת טבע: זהו האלבום שנמכר במהירות הגדולה ביותר בהיסטוריה של בריטניה, מהדורות החדשות המרכזיות עסקו בו וטוני בלייר ייחס את זכייתו בבחירות 1997 להצלחתה של אואזיס ותרבות הצעירים שייצגה.

This is history, right here right now!

בשלב הזה, נואל גלאגר לא הצליח לעצור. הוא רצה להופיע בצורה כזאת שאף אחד לא יוכל להישאר אדיש לתופעה ששמה אואזיס, לא בהווה ולא בעתיד. לצורך כך הוא החליט להופיע בפארק שנקרא נבוורת' (Knebworth) בדרום אנגליה, לאחר שנאמר לו כי שם אפשר להכניס כמויות עצומות של קהל. גלאגר ארגן פסטיבל בן שני לילות, כאשר בכל אחד מהלילות היתה אואזיס המופע המרכזי ומספר להקות  הופיעו לפניה, כך שלמעשה, כל מי שהגיע לפסטיבל, הגיע כדי  לראות ולשמוע את אואזיס.

הבעיה היתה שרובם לא הצליחו לשמוע, ובטח שלא לראות.

יותר מ 2.5 מיליון איש ניסו לרכוש כרטיסים, מתוכם כ 350,000 הצליחו להשתתף במופע (בשני הלילות), מה שהופך אותו להופעה הגדולה ביותר בהיסטוריה של בריטניה (ללהקה יחידה). מערכת ההגברה היתה ענקית- נטען כי הרמקולים עלו בעצמתם על עצמת הרעש שמשמיע טיל Saturn 5 בשיגור לירח- ועדיין הקהל היה גדול מדי. אלו שעמדו בשורות האחרונות לא שמעו כלל את ההופעה, אלא רק את אלו שלפניהם. אלו שעמדו מעט יותר מלפנים שמעו יותר טוב, אך עקב המרחק העצום מהבמה, הקולות הגיעו אליהם בדיליי- מאוחר יותר מהתמונה שהוצגה על המסכים הענקיים. אמנם נואל הכריז בתחילת הערב "זוהי היסטוריה! כאן ועכשיו!", אך כולם הבינו שכבר לא מדובר ב"אנשים מהרחוב", "בחורים מהפאב" וכן הלאה. מי שעושה הופעה כזאת הם כוכבים "גדולים מהחיים", ולא זה מה שאואזיס רצתה להיות. לפחות לא בהתחלה.

"האנשים הרגילים" עוזבים

 

בונהד וגיגסיאו לפחות חלק מאואזיס. בעוד האחים גלאגר התנהגו כאילו קדמת הבמה היא המקום הטבעי ביותר בשבילם, חברי הלהקה האחרים תמיד נראו כאילו הם שם בטעות. בייחוד הדברים אמורים בגיטריסט פול "בונהד" ארתורס והבאסיסט פול "גיגסי" מקיאגן. אמנם בתחילת הדרך , שני אלו נראו כחברים בלהקת רוק, אך מהר מאוד התחילו להיראות כזרים מוחלטים על הבמה. "בונהד" התרכז בנגינת אקורדים פשוטים לליווי (ולעיתים רחוקות קלידים). הוא מנגן על הבמה בלי לזוז, מנגן קטעים פשוטים ביותר מתוך מאמץ גדול, ומעולם לא שר (הוא לא היה מסוגל אפילו שיר שנואל כתב במיוחד בשבילו). גם מבחינה חיצונית,הוא מעולם לא נראה ככוכב רוק.  הוא הקריח ונטה להשמנה מגיל צעיר, ונעשה נבוך בחברת עיתונאים או אנשים זרים באופן כללי. לגבי "גיגסי", הוא הקפיד תמיד לחייך בהופעות, אך גם הוא מעולם לא זז על הבמה, הזיז את גיטרת הבס שלו באיזו שהיא צורה או הראה סימן אחר של הנאה. ב תחילת 1996 הוא גם סבל מהתמוטטות עצבים שנגרמה כנראה בגלל הצורך להופיע על במות.

היה די ברור שאואזיס הרחיקה הרבה יותר מכפי שבונהד או גיגסי יכלו לדמיין בתחילת הדרך, ושלוש שנים מאוחר יותר הם עזבו את הלהקה ונעלמו לאלמוניות נצחית. הלהקה המשיכה בלעדיהם (ועם מתופף חדש) לעשר שנים נוספות. אך לכולם היה ברור שהקשר בין חבורת הבחורים המיואשים ממנצ'סטר לכוכבי הרוק הסופר מצליחים מלונדון אבד.

הוא אבד ברגע שהם איבדו את הקשר עם הקהל. ברגע שהקהל שבא לשמוע אותם היה צריך לעמוד רחוק מדי.

אואזיס הסוף

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s