הארכיון של נובמבר, 2013

אינשטיין 1כפיות הטובה של התרבות הישראלית:

קצת מעצבן לכתוב על זה עכשיו, אבל אני מרגיש צורך: לפני שבע שנים בערך, התארחה עינת שרוף אצל יאיר לפיד (מכירים?). כרגיל, הוא שאל אותה איזה חלום יש לה? תשובתה של עינת שרוף היתה: "שאריק אינשטיין יחזור לעשות מוזיקה". יופי של חלום. רק מה? אריק אינשטיין מעולם לא הפסיק לעשות מוזיקה. בעשרים השנים האחרונות הוא הוציא לא מעט אלבומים ושירים חדשים. אלא שאף אחד לא שמע אותם. ב- 1995 יצא "יש בי אהבה" עם שם טוב לוי. לא עשיתי מחקר מפורט, אבל יש מצב שזה האלבום המוכר האחרון שלו בקרב הציבור הרחב (חוץ מ"מוסקט", עם שלום חנוך, 2001). "קצת לקחת חזרה" ו"לאן פרחו הפרפרים" נוצרו ביחד עם שם טוב לוי (השני בשיתוף עם פוליקר), "שמש רטובה" ביחד עם ארקדי דוכין, "שתי גיטרות בס תופים" נוצר יחד עם ברי סחרוף, מיכה שתי גיטרותשטרית, יזהר אשדות ועוד, "רגעים" עם פיטר רוט, "כל הטוב שבעולם" ו"אריה בחורף" עם גיא בוקאטי. לרובם אין אפילו ערך בויקיפדיה. תבדקו.  אריק אינשטיין עבד על אלבום חדש משירי אברהם חלפי- יש לי הרגשה שאם הוא לא היה נפטר אתמול, האלבום הזה היה נכנס לאותה קטגוריה…

פיטר רוט

אנחנו כפויי טובה. עורך מוזיקלי בגלגלץ אמר על "רגעים" ש"השירים ברמה נמוכה", ולכן לא נכנסו לפלייליסט. אני לא חושב שהם ברמה נמוכה. להיפך. אלא שלנו נוח לזכור את אריק אינשטיין בתור דמות מהעבר ולא מההווה, נוסטלגיה במיטבה. עכשיו הוא באמת מהעבר. הלוואי שנצליח לזכור אותו במותו יותר טוב משזכרנו אותו בחייו

לאחר סגירת הגיליון-

היום אחרי הצהריים פרסם שי להב טור מומלץ במיוחד בטמקא. תקראו

.

מודעות פרסומת

המנטור הגדול

פורסם: 27 בנובמבר 2013 ב-כללי

אינשטיין 1"אני, כל כך טוב לי בבית שלי, עם המשפחה שלי. תבין, מה אני? כולה שר שירים, בלדות. גם איזה בשורה? תשמעו ברדיו, תראו בוידייאו…" (קוטנר:" זה חלק מהאומנות") אריק: "זה לא באופי שלי, עיוני! תופיע אתה… וואלה יופי, שולח אותי להופיע… זה לא מתאים לי, זהו. שום דבר מסתורי". (ראיון עם יואב קוטנר, מתוך "סוף עונת התפוזים", 1998).

אני כל כך אוהב לשמוע את אריק אינשטיין. בעיקר כשהוא שר, אבל גם כשהוא מדבר, משחק, מחקה, כותב. וקשה לי עכשיו לכתוב בלשון עבר… ובכל זאת.

תרומה לתרבות:

מהי "תרומה לתרבות"? אדם שכותב שירים, או מלחין, או טובע ביטויים חדשים (כמו מאיר אריאל נניח), התרומה שלו ברורה. ובכל זאת זה מושג מעורפל קצת…

אריק אינשטיין תרם באמת לתרבות הישראלית. לא רק בקול הנעים ובהגשה המיוחדת, אלא משהו הרבה יותר גדול: אריק אינשטיין קידם את המוזיקה הישראלית, הצעיד אותה קדימה.

         א.         אחרי שהוא נתן לגיטימציה לרוק הישראלי, ובעצם המציא את הרוקנרול בעברית, במשך קריירה ארוכה הוא לקח איתו מוזיקאים צעירים ופחות מנוסים ממנו, והפך שבלולאותם למה שהם. הרשימה ארוכה: שלום חנוך, יוני רכטר, יצחק קלפטר, שם טוב לוי, יהודית רביץ, פיטר רוט, ברי סחרוף, גיא בוקאטי. תמיד בקרדיט משותף: "אריק אינשטיין ושלום חנוך", "אריק אינשטיין ויוני רכטר" וכן הלאה. מאיפה הגיע שלום חנוך? איפה היה יוני רכטר היום אם לא אריק אינשטיין? מי היה זוכר את מיקי גבריאלוב? שם טוב לוי? אריק אינשטיין ידע תמיד לתת מקום לביטוי. יוני רכטר התגלה ברגעיו הגדולים ביותר איתו, קלפטר כתב את השירים היפים ביותר בקריירה שלו לאריק אינשטיין, מיקי גבריאלוב זכה לתהילת עולם בגלל "אני ואתה", ולא רק בגללו. אריק אינשטיין ידע לתת כבוד מירי גבריאלוב1לטקסטים: לאה גולדברג, אלתרמן, אברהם חלפי, יענקלה רוטבליט, עלי מוהר. והוא היה חבר באמת: כשקלפטר (יבדל לחיים ארוכים) הסתבך כלכלית והיה זקוק לכסף, אינשטיין הוציא לו אלבום מחוה- אינשטיין שר קלפטר, כולל גרסת כיסוי שלו ל"צליל מכוון" (באוסף הזה נמצא אחד השירים שהשפיעו עלי הכי הרבה בחיים- "מבלי להפריע", שבגיל 12 גרם לי להבין שאני הולך לנגן בגיטרה). תמיד היה נראה כאילו האיש הגבוה דווקא ניסה להתחבא מאחורי אחרים, אבל בעצם הוא היה המנטור הגדול של המוזיקה הישראלית.

         ב.         כשאריק אינשטיין הצעיד את המוזיקה הישראלית, הוא דאג לתת כבוד גדול לעבר: אמנם בשנים האחרונות הוא נטה להתייחס בזלזול לנוסטלגיה ("פסטיבל הזמר זה היה חרטא, הדבר האמיתי היו הצ'רצ'ילים והחברים שלהם ברמלה"- מתוך ראיון עם קוטנר, "סוף עונת התפוזים"), אבל לאורך שנות ה -70 הוא טבע את הביטוי "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה", והוציא חמישה אלבומים שכולם למעשה מחווה לשירים ישראליים שבתקופה ההיא כבר נשכחו, בתוספת כמה שירים חדשים ("ארץ ישראל, "יכול להיות שזה נגמר"). אם לא הפרוייקט הזה, ספק רב אם מישהו היה זוכר היום שירים כמו "איילת אהבים", גיבור חידה" ו"הכניסיני תחת כנפך".

אריק אינשטיין אהב את הארץ, הוא אהב את השפה ואת השירים. השירים תמיד היו במקום הראשון.

רוק בבית הספר- 1

כאיש חינוך, הסוגיה של רוק ובית ספר מעסיקה אותי לא מעט: מצד אחד, מהותו של הרוק היא היציאה מהמוסכמות, המחאה כנגד הממסד, האינדיבידואליות. שלא לדבר על ערכים "לא-חינוכיים" התופסים מקום חשוב במהות הרוקנרול: סמים, מיניות מוחצנת, אלימות, שפה בוטה ועוד.

בפוסטים הבאים אנסה לתת ביטוי לחלק מהלבטים הקשורים לנושא:

מה צריך להיות היחס שבין מערכת החינוך (כמערכת) לעולם הרוק, הפופ וההיפ-הופ? יש להניח שהחשש הגדול ביותר של כל מורה (ושל תלמיד) הוא להפוך ל"עוד לבנה בחומה", שהוא אחד הדימויים המוצלחים ביותר למערכת החינוך בתולדות המוזיקה הפופולרית.

school of rock

רוב אנשי החינוך, יש להניח, גם לא יתלהבו במיוחד מהאפשרות השנייה- זהות מוחלטת בין עולם המוזיקה לעולם החינוכי, כפי שמופעה בכמה סרטים, ובראשם "School Of Rock". זאת משום שאפילו אם אנו מזדהים עם העקרונות של הסרט, הרי שהיישום שלהם במציאות החינוכית האמיתית הוא בלתי אפשרי.

ועדיין, יש למוזיקה, גם ברוק וגם בסגנונות אחרים, כוח עצום להגיד דברים, גם דברים שיש להם בוודאות מקום בתוך השיח החינוכי:

jeremy

ג'רמי: ג'רמי דל היה תלמיד כיתה י' מטקסס, שבחודש ינואר 1991, ירה בעצמו למוות לעיני הכיתה שלו במהלך שיעור אנגלית. חבריו של ג'רמי תיארו אותו כילד שקט שמעולם לא דיבר בכיתה. מספר חודשים אחר כך כתבו אדי וודר וג'ף אמנט מפרל ג'אם את השיר "ג'רמי" הכולל את הפזמון: "Jeremy spoke in class today". זהו אחד השירים הטובים ביותר שאני מכיר, שמצליחים להעביר את תחושת הבדידות והמצוקה שתלמיד תיכון עלול לחוות בתוך המערכת, וחוסר התמיכה מהמבוגרים- הורים ומורים כאחד.

האומנות של לחץ חברתי: קנדריק לאמאר, ראפר מלוס אנג'לס, כתב שיר מצויין שלא שודר ברדיו בישראל (או בכל מקום אחר), שעוסק בנערים שמתדרדרים לפשע כתוצאה מלחץ חברתי. שוב, למרות שזה נושא שכתבו ושרו עליו ועשו עליו סרטים- לאמאר מצליח להעביר בצורה מדוייקת תחושות שהרבה תלמידי תיכון יכולים להזדהות איתן.

I Will Not Let An Exam Result Decide My Fate||Spoken Word:  למבצע של ה"שיר" הזה, קוראים סאלי ברייקס. זה לאבדיוק שיר, אלא ספוקן וורד, ואני גם לא יכול להגיד שאני לגמרי מזדהה עם המסר (בכל זאת, מורה), אבל זוהי מחאה מנומסת ומסודרת כנגד המערכת עצמה- שכל מורה צריך לשמוע לפחות פעם אחת.

"החומה"

זהו להפעם, בפעם הבאה נדבר על תלמידים מול מוזיקאים- בעיני הסביבה ובעיני המורים.

שבת שלום!

ממשיכים עם הסיפורים האישיים והדרמות שמאחורי המוזיקה…יוניון ג'ק

 

האם אמן יכול להצליח מדי? האם יש רגע שבו הוא מאבד את הקשר עם עצמו ועם הקהל שלו? יכול

ות להיות הרבה תשובות, אך בטוח שאמן שהרגע בו הקהל עומד כל כך רחוק- פיזית- מהאמן, עד כדי כך שהוא לא מסוגל לשמוע אותו, הוא רגע שמסמל משבר ביחסים בין האמן לקהל שלו, ולפעמים בין הקהל לעצמו.

נתחיל מהסוף, או כמעט הסוף:

בסוף שנת 1996 הלהקה הבריטית אואזיס איבדה את הקהל שלה, ואחר כך איבדה את עצמה- או לפחות שלושה מהחברים שלה, בעיקר כתוצאה מהצלחה מטורפת וחסרת תקדים. הרגע המדוייק בו זה קרה: פסטיבל נבוורת'- ההופעה הגדולה ביותר בהיסטוריה של בריטניה.

ההתחלה- החבר'ה ממנצ'סטר

אואזיס ההתחלהבתחילת שנות ה 90 הקים ליאם גלאגר, בחור צעיר ממנצ'סטר, להקה יחד עם שלושה חברים נוספים. הם דמו מאוד אחד לשני: ארבעתם היו חסרי השכלה, מובטלים לעיתים קרובות, בני מעמד בינוני- נמוך או משפחות הרוסות (כמו משפחתו של גלאגר עצמו), חובבי פאבים שכונתיים ומעריצים אדוקים של קבוצת הכדורגל האנדרדוגית (אז)  מנצ'סטר סיטי. הם היו אאוטסיידרים, לא קולים, לא תקשורתיים, לא מוכשרים במיוחד. ללהקה שלהם הם קראו Rain. היו להם שאיפות צנועות ביותר. הסיפור קיבל תפנית כשללהקה צורף אחיו הבכור של גלאגר, נואל, כגיטריסט וככותב שירים ראשי (יחיד, למעשה). האחים גלאגר תמיד אהבו מוזיקה, ותמיד החזיקו חלומות להפוך לכוכבי רוק, אבל גם הם לא צפו את מה שהולך לקרות.

השאר, כמו שאומרים, היסטוריה: אואזיס (השם החדש של הלהקה) הפכה לסנסצית מועדונים בצפון אנגליה, הוחתמה בגלזגו ועברה דירה ללונדון. הסינגלים שהוציאה לרדיו ולחנויות שברו את שיאי המכירות.  היה די ברור שאואזיס הצליחה לא רק בגלל המוזיקה , אלא בעיקר בגלל המסר: כולם יכולים. אנחנו הבחורים מהבלוק, מהפאב, מהיציעים הזולים באיצטדיון. אנחנו ה Common People. לא רק אואיזיס שידרה את זה. בבריטניה של ראשית שנות ה 90, זה היה  אופנתי להיות "אחד מהחבר'ה", "מישהו מהרחוב" וכן הלאה, אך אואזיס היו הדבר האמיתי: התסרוקות הלא אופנתיות אף פעם (וההתקרחות המהירה של בונהד הגיטריסט), הבגדים שאיתם חברי אואזיס הופיעו (ג'ינס וטי שירט, חולצות פולו או סווטצ'רים של מנצ'סטר סיטי) וכמובן המילים.

כשהאלבום הראשון של אואזיס יצא, נואל גלאגר הוכתר כמשורר הדור והלהקה הפכה לקול הרשמי של צעירים בריטיים בני התקופה. האלבום השני (הכולל את הלהיטים Wonderwall, Don't Look Back in Anger( כבר היה תופעת טבע: זהו האלבום שנמכר במהירות הגדולה ביותר בהיסטוריה של בריטניה, מהדורות החדשות המרכזיות עסקו בו וטוני בלייר ייחס את זכייתו בבחירות 1997 להצלחתה של אואזיס ותרבות הצעירים שייצגה.

This is history, right here right now!

בשלב הזה, נואל גלאגר לא הצליח לעצור. הוא רצה להופיע בצורה כזאת שאף אחד לא יוכל להישאר אדיש לתופעה ששמה אואזיס, לא בהווה ולא בעתיד. לצורך כך הוא החליט להופיע בפארק שנקרא נבוורת' (Knebworth) בדרום אנגליה, לאחר שנאמר לו כי שם אפשר להכניס כמויות עצומות של קהל. גלאגר ארגן פסטיבל בן שני לילות, כאשר בכל אחד מהלילות היתה אואזיס המופע המרכזי ומספר להקות  הופיעו לפניה, כך שלמעשה, כל מי שהגיע לפסטיבל, הגיע כדי  לראות ולשמוע את אואזיס.

הבעיה היתה שרובם לא הצליחו לשמוע, ובטח שלא לראות.

יותר מ 2.5 מיליון איש ניסו לרכוש כרטיסים, מתוכם כ 350,000 הצליחו להשתתף במופע (בשני הלילות), מה שהופך אותו להופעה הגדולה ביותר בהיסטוריה של בריטניה (ללהקה יחידה). מערכת ההגברה היתה ענקית- נטען כי הרמקולים עלו בעצמתם על עצמת הרעש שמשמיע טיל Saturn 5 בשיגור לירח- ועדיין הקהל היה גדול מדי. אלו שעמדו בשורות האחרונות לא שמעו כלל את ההופעה, אלא רק את אלו שלפניהם. אלו שעמדו מעט יותר מלפנים שמעו יותר טוב, אך עקב המרחק העצום מהבמה, הקולות הגיעו אליהם בדיליי- מאוחר יותר מהתמונה שהוצגה על המסכים הענקיים. אמנם נואל הכריז בתחילת הערב "זוהי היסטוריה! כאן ועכשיו!", אך כולם הבינו שכבר לא מדובר ב"אנשים מהרחוב", "בחורים מהפאב" וכן הלאה. מי שעושה הופעה כזאת הם כוכבים "גדולים מהחיים", ולא זה מה שאואזיס רצתה להיות. לפחות לא בהתחלה.

"האנשים הרגילים" עוזבים

 

בונהד וגיגסיאו לפחות חלק מאואזיס. בעוד האחים גלאגר התנהגו כאילו קדמת הבמה היא המקום הטבעי ביותר בשבילם, חברי הלהקה האחרים תמיד נראו כאילו הם שם בטעות. בייחוד הדברים אמורים בגיטריסט פול "בונהד" ארתורס והבאסיסט פול "גיגסי" מקיאגן. אמנם בתחילת הדרך , שני אלו נראו כחברים בלהקת רוק, אך מהר מאוד התחילו להיראות כזרים מוחלטים על הבמה. "בונהד" התרכז בנגינת אקורדים פשוטים לליווי (ולעיתים רחוקות קלידים). הוא מנגן על הבמה בלי לזוז, מנגן קטעים פשוטים ביותר מתוך מאמץ גדול, ומעולם לא שר (הוא לא היה מסוגל אפילו שיר שנואל כתב במיוחד בשבילו). גם מבחינה חיצונית,הוא מעולם לא נראה ככוכב רוק.  הוא הקריח ונטה להשמנה מגיל צעיר, ונעשה נבוך בחברת עיתונאים או אנשים זרים באופן כללי. לגבי "גיגסי", הוא הקפיד תמיד לחייך בהופעות, אך גם הוא מעולם לא זז על הבמה, הזיז את גיטרת הבס שלו באיזו שהיא צורה או הראה סימן אחר של הנאה. ב תחילת 1996 הוא גם סבל מהתמוטטות עצבים שנגרמה כנראה בגלל הצורך להופיע על במות.

היה די ברור שאואזיס הרחיקה הרבה יותר מכפי שבונהד או גיגסי יכלו לדמיין בתחילת הדרך, ושלוש שנים מאוחר יותר הם עזבו את הלהקה ונעלמו לאלמוניות נצחית. הלהקה המשיכה בלעדיהם (ועם מתופף חדש) לעשר שנים נוספות. אך לכולם היה ברור שהקשר בין חבורת הבחורים המיואשים ממנצ'סטר לכוכבי הרוק הסופר מצליחים מלונדון אבד.

הוא אבד ברגע שהם איבדו את הקשר עם הקהל. ברגע שהקהל שבא לשמוע אותם היה צריך לעמוד רחוק מדי.

אואזיס הסוף

פרל ג'אם והמתופפים המתחלפים

פורסם: 15 בנובמבר 2013 ב-כללי

758px-Matt_Cameron_Pearl_Jamמעטות להקות הרוק המצליחות לשמור על יציבות ההרכב במשך יותר מעשור. להקות גדולות, הפועלות הרבה זמן, החליפו גיטריסטים (רד הוט צ'ילי פפרז החליפו ארבעה), באסיסטים, סולנים (דרים ת'יאטר, אליס אין צ'יינז), לפעמים גם כמעט את כל ההרכב (איירון מיידן, דיפ פרפל) וכמובן גם מתופפים. לפעמים החילופים עוברים "חלק" בקרב המעריצים, ולפעמים לא ממש, אך הם חלק מההתפתחות של להקות.

פרל ג'אם נחשבת בדרך כלל ללהקה "יציבה" יחסית, ששומרת על צליל פחות או יותר עקבי במשך יותר מעשרים שנה, עד כדי כך שאנשים נוטים לשכוח את החלפות המתופפים התכופות- שמייק מקרידי גיטריסט הלהקה הגדיר כ "קטע ספיינל טאפי". דווקא מאחורי החלפות המתופפים של פרל ג'אם עומדים סיפורים אנושיים על אמנות ועל חברות ולא מעט דרמה… הנה זה מתחיל:

         א.         הראשון – Dave Kruzen

כידוע, פרל ג'אם קמה מתוך אפרה של להקת הפולחן הסיאטלית Mother Love Bone. לאחר מותו הטראגי של סולן MLB, פנו ג'ף אמנט (בס) וסטון גוסארד (גיטרה) להקים הרכב חדש. ראשית הם צרירפו את מייק מקרידי לנגן גיטרה ואז פנו לג'ק איירונז, שניגן בעבר עם Red Hot Chili Peppers לתופף איתם. תזכרו את השם. איירונז סירב בנימוס להצטרף ללהקה, אך מצא לה סולן: אדי וודר הסופר כריזמטי. הלהקה קמה בסופו של דבר עם המתופף דייב קרוזן.  ב- 1991, אלבום הבכורה של פרל ג'אם, Ten, כלל להיטים רבים והפך לסנסציה בין לאומית, מה שהביא לצורך לצאת לסיבוב הופעות עולמי, אך אז הודיע קרוזן שהוא לא מתכוון לצאת לסיבוב הופעות. פרל ג'אם מצאה עצמה רגע לפני סיבוב הופעות ראשון- ללא מתופף.

         ב.         הקצר – Matt Chamberlain:

לא הרבה אנשים בכלל זוכרים ש מאט צ'מברליין ניגן עם פרל ג'אם. למעשה, הוא ניגן בכעשר הופעות- ובקליפ לשיר Alive. ואז הוא עזב. ושוב נותרה הלהקה ללא מתופף.

          ג.          המופרע- David Aberuzzi

אז צורף ללהקה דייויד אבורוזיי- לדעת רבים (ואני בתוכם) המתופף הטוב ביותר שניגן עם פרל ג'אם. אברוזייי היה חיית רוקנרול אמיתית, מכות הסנר שלו חזקות במיוחד, המעברים שלו מפתיעים ומרגשים, ותמיד נראה כאילו כל מכת סנר או מצילה בשבילו הם הרגע המשמח ביותר בחיים. לאחר שהוא ניגן עם הלהקה בסיבוב הראשון והמוטרף ב 1992, הוא הביא את הרוח הרוקיסטית לתוך האלבום השני –Vs.. כבר מהשיר הראשון אפשר לשמוע את הצהרת הכוונות של המתופף החדש: האלבום נפתח במעבר תופים, ניגוד מוחלט לפתיחה הפסיכדלית- אווירתית של האלבום הראשון… אברוזיי ניגן גם  באלבום הבא של הלהקה:  Vitalogy, וגם בו אפשר לשמוע את מכות הסנר האימתניות שלו.

אבל לא הכל הלך חלק. בכלל לא. אברוזיי חי את הרוקנרול עד  הסוף, טיפוס שונה לחלוטין משאר חברי הלהקה ה"חנונים". הוא השתולל בחזרות, הרס חדרי מלון בסיבובי הופעות, רב עם מעריצים- הכל כנהוג אצל מוזיקאי רוק משנות ה 70 ועד ימינו. דוגמא מעניינת לחוסר ההבנה בין אבאראצי לשאר חברי פרל ג'אם מופיע כבר ב Vs., האלבום הראשון בו הוא ניגן. השיר Glorified Version Of a G הוא שיר ציני נגד התרבות האמריקאית של נשיאת נשק על ידי אזרחים. הוא נכתב על ידי חברי פרל ג'אם כתגובה ל- מתופף שלהם. הסיפור הוא שאברוזיי בא לאולפן וסיפר בהתלהבות על האקדחים החדשים שקנה. אדי וודר ושאר החברים היו כל כך מזועזעים מהסיפור, שהם החליטו לכתוב בו במקום שיר מחאה נגד המתופף שלהם, שכמובן מנגן בשיר… אברוזיי השאיר נקמה קטנה משלו: מכיוון שגם השיר הזה נפתח במעבר תופים, הוא נהג בהופעות להתחיל לנגן אותו תוך כדי שאדי וודר ניסה להסביר לקהל במה עוסק השיר, ובכך להוציא את עוקץ המחאה. בסופו של דבר ביו חילוקי הדעות בין אברוזי לשאר חברי הלהקה עמוקים מדי, ותוך כדי ההקלטות של Vitalogy ב 1995 הם הראו לו את הדלת החוצה. פרל ג'אם נשארה שוב בלי מתופף.

         ד.         השקט- Jack Ironz:

מכיוון שפרל ג'אם רצתה להשלים את העבודה על Vitalogy, , היה צריך למצוא מתופף. וודר פנה לג'ק איירונז (זוכרים? זה האיש שסירב להצטרף ללהקה ב 1991), והציע לו, שוב, להצטרף. הפעם איירונז הסכים והוא חבר ללהקה לסיום העבודה. אחר כך הוא ניגן גם באלבום No Code (1996), ותרומתו הגדולה היתה בעבודה על האלבום Yield מ 1998. האלבום משקף את אישיותו של איירונז: טיפוס שקט, חייכן, נעים הליכות- ההיפך הגמור מדייויד אברוזי… אמנם Yield אינו סובל ממחסור בשירי רוק חזקים עם תופים דומיננטיים, אך הוא כולל גם בלדות וקטעים שקטים יותר, שמביאים לידי ביטוי את הצדדים האלו באישיותו של איירונז, כמו גם שאר הלהקה. Yield יצא, הצליח יפה, הגיע הזמן לצאת לסיבוב הופעות- ואיירונז הודיע שהוא לא מצטרף לסיבוב.

פרל ג'אם מצאו את עצמם, שוב, רגע לפני סיבוב הופעות סולד אאוט, אחת הלהקות הגדולות בעולם הרוק, מפורסמת ומוערכת- ללא מתופף.

         ה.         היציב- Matt Cameron:

חברי פרל ג'אם החליטו לפנות לחבר וותיק מסיאטל- מאט קאמרון. קאמרון ניגן במשך רוב שנות ה 90 עם להקת הגראנג' Soundgarden, שאך זה התפרקה (1998). בתחילת העשור הוא הצטרף לחברי פרל ג'אם ולסולן סאונדגרדן, כריס קורנל, בפרוייקט המחווה ל- Mother Love Bone, שנקרא Temple of the Dog. למעשה היתה זו סגירת מעגל עבור פרל ג'אם: מתופף שניגן איתם בתחילת דרכם (כאשר הוא היה מפורסם יותר מהם) חובר אליהם לקראת מה שכבר נראה כסוף הדרך.

מכיוון שהתאריכים לסיבוב ההופעות של 1998 כבר היו סגורים, היה על קאמרון ללמוד את כל הקטלוג של פרל ג'אם- כ 80 שירים בשלב הזה- תוך שלושה שבועות כדי שיוכל להצטרף לסיבוב. הוא עמד בהצלחה במשימה, הצטרף להקלטות האלבום הבא Binaural (2000) ולסיבוב שאחריו, ואז התברר שמה שנראה כ"תחילת הסוף" עבור פרל ג'אם היה בעצם רק פתיחה לשלב הבא: קאמרון מנגן עם הלהקה מאז 1998 ועד היום (כלומר, כפול משלושת המתופפים האחרים יחד), השתתף בהקלטות חמישה אלבומים- לא רק בנגינה אלא גם בכתיבה, והביא איתו מעבר לכישרון בנגינה, דבר שאף מתופף אחר בפרל ג'אם לא עשה לפניו- הוא גם שר.

כמה זמן הוא הולך להחזיק שם? בנתיים נראה שהוא מחזיק יפה.

Keep On Rockin' In the Free World

מה ששמעתם- מה זה בעצם?

פורסם: 14 בנובמבר 2013 ב-כללי

מאוד פשוט.

בלוג על מוזיקה, בעיקר מוזיקת רוק, אבל גם היפ הופ, פופ, אלקטרוני… ביקורות, תובנות, סקירות, רעיונות.

מקווה שתהנו!

אלקנה