הארכיון של דצמבר, 2013

ליום ההולדת ה- 21 שלו (לפני 7 שנים), ויין רוני, כוכב מנצ'סטר יונייטד ונבחרת אנגליה בכדורגל, קיבל מתנה מאשתו: גיטרת "גיבסון לס פול" חדשה, במחיר של כ- 2000 פאונד.

הגיטרה של ווין רוני, אחרי ה"שיפוץ"

הגיטרה של ווין רוני, אחרי ה"שיפוץ"

רוני החליט לשדרג את המתנה, ושלח אותה לכוכב הרוק האהוב עליו- נואל גלאגר מלהקת "אואזיס" כדי שיחתום עליה. אלא שכאן יש בעיה: גלאגר הוא אוהד שרוף של היריבה המסורתית של יונייטד- מנצ'סטר סיטי. למרות ההפתעה, גלאגר לא איבד את עשתונותיו: הוא שלח את הגיטרה לצביעה- מחדש בכחול (הצבע של מנצ'סטר סיטי), ריסס עליה בספריי זהב את שיר האוהדים של הקבוצה "Blue Moon" ושלח לרוני. רוני גם הוא לא התבלבל, מכר את הגיטרה ה"משופצת" באי- ביי ותרם את הכסף לצדקה.

הסיפור הזה כולל הכל: גיטרות, כוכבי רוק ומעריצים מצד אחד, ושחקני כדורגל, אוהדים ויריבות בין קבוצות מצד שני. כל מה שאפשר לומר על הקשרים שבין מוזיקה לכדורגל ולספורט בכלל.

שחקני הפועל ת"א

שחקני הפועל ת"א

מותו של אריק אינשטיין היה הזדמנות להיזכר בקשר הזה. אינשטיין, בעצמו בעל עבר של אתלט, לא הסתיר מעולם את אהדתו לקבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב, עליה הוא כתב את "אדומה שלי", ואת "אמרו לו", לקבוצת הכדורגל של ארסנל (שהקדישה משחק לזכרו לפני כשבועיים) ולכדורגל בכלל, כמו שהופיעה בשיר "אחד עשר מטר" (מילים יענקלה רוטבליט). אבל בסך הכל, אינשטיין היה תופעה קצת נדירה בנוף התרבותי הישראלי בהקשר הזה, מכיוון שלא רבים המוזיקאים, בוודאי לא מתחום הרוק, שאהדתם לקבוצה מסויימת נוכחת כל כך ביצירה שלהם.

בבריטניה, יש דוגמאות מעניינות יותר, אחת מהן היא כאמור "אואזיס" והרומן שלה עם מנצ'סטר סיטי. במשך 30 השנים האחרונות, סימלה מנצ'סטר סיטי את הכדורגל האנגלי ה"ישן", ה"מסורתי" ובעיקר האנדרדוגי. בעוד שמנצ'סטר יונייטד תמיד נחשבה למועדון עשיר ויוקרתי, הרי שהקבוצה מעבר לרחוב היתה באופן מסורתי ביתם של בני מעמד הפועלים והמעמד הבינוני נמוך. אואזיס סימלה את אותם ערכים: החבר'ה מהשכונה, המובטלים, הערסים ובעיקר האותנטיים, שעושם מוזיקת רוק "אותנטית" ואוהדים את קבוצת הכדורגל ה"אותנטית" (והחלשה במודע). ( בהופעות, אואזיס נהגו גם לבמע את "שיר האוהדים" "Who The F*** Are Man United"

ג'יי זי  (אז הבעלים של הנטס) ולברון ג'יימס

ג'יי זי (אז הבעלים של הנטס) ולברון ג'יימס

ואם באנגליה רוק הולך יד ביד עם כדורגל, הרי שארצות הברית כדורסל והיפ הופ מספרים את אותו הסיפור: הכדורסל היווה כבר משנות ה- 70 את אחד הסמלים של תרבות ה"גטאות" השחורה- או יותר נכון את היציאה מן הגטאות והכניסה ללב הקונצנזוס האמריקאי. מוזיקת ההיפ הופ התחילה את התהליך הזה מאוחר יותר, אך לקראת סוף שנות ה- 80 השלימה אף היא את חדירתה לתוך התרבות האמריקאית ה"לבנה" (כך למשל בביצוע המשותף של Run DMC ואירוסמית' ל-Walk This Way). ככל שהכדורסל חדר לקונצנזוס האמריקאי, כוכבי ה NBA  אימצו קודים של תרבות "מיינסטרימית", שבאה לידי ביטוי בעיקר בלבישת חליפה ועניבה מחוץ למגרש- תהליך שקרה גם לאומני היפ הופ, בעיקר בהשפעתו של ג'יי זי. אותו ג'יי זי שר על כדורסל כמעט בכל אלבום שלו, ומזכיר במילות השירים את גיבורי העבר כמו ג'ורדן ואת כוכבי ההוה כמו לברון ג'יימס. לפני מספר שנים, ג'יי זי רכש חלק מהבעלות בקבוצת ה NBA "ניו ג'רזי נטס" והפך אותה ל "ברוקלין נטס"- במטרה "להחזיר את הכדורסל אל השכונות מהן הוא הגיע".

העולם משתנה. אריק אינשטיין נפטר. הברוקלין נטס היא אחת הקבוצות העשירות ביותר ב ליגה, וג'יי זי מכר לפני כחודש את המניות שלו בה. מנצ'סטר סיטי נרכשה על ידי שייח'ים מהמפרץ הפרסי והפכה לאחת הקבוצות העשירות ביותר בעולם, שכבר זכתה באליפויות ומזמן מזמן לא מייצגת שום אנדרדוגיות או אותנטיות, אבל משהו בכל זאת נשאר וחברי "אואזיס" (הנקראים כיום Beady Eye) הוזמנו לשיר את שיר האוהדים של הקבוצה בפתיחת הקמפיין הקודם, וכמו שכתב הראפר דרייק:

Damn, I swear sports and music are so synonymous/ Cause we wanna be them, and they wanna be us

מודעות פרסומת

Well I live here with a woman and a child/

ליאונרד כהן מופיע בפני חיילי צה"ל, 1973

ליאונרד כהן מופיע בפני חיילי צה"ל, 1973

the situation makes me kind of nervous.
Yes, I rise up from her arms/ she says "I guess you call this love"/
I call it service.

(ליאונרד כהן, There Is A War"")

ב 1974, ליאונרד כהן יכל לכתוב אלבום שנקרא, "שירי אהבה ושנאה". כלומר, אם הוא לא היה משתמש בשם הזה כבר קודם. במקום, הוא כתב אלבום על אהבה ועל מלחמה. לראשונה בקריירה שלו הוא שר בלוז וסולמות בלוזיים. לראשונה הוא שילב תופים וכלי הקשה בשירים. המלחמה והאהבה הביאו לאחת היצירות הגדולות ביותר של הכהן הגדול: New Skin For The Old Ceremony.

כהן חוה משבר (לא ראשון, וגם לא אחרון) בחיי הנישואין שלו. הוא השאיר את אשתו ואת בנם הקטן בביתם ביוון ויצא למסע: הכיוון- ישראל, הזמן- מלחמת יום הכיפורים. ליאונרד כהן ביקש להתנדב לצה"ל, אך רשויות הצבא לא התלוננו מהיהודי הנמוך והרזה, שכבר היה בן קרוב ל 40. במקום שירות קרבי, הם הציעו לו להצטרף לצוות בידור לחיילים, יחד עם מתי כספי ופופיק ארנון. השלושה נסעו בין כוחות צה"ל בסיני והופיעו בפני חיילים עייפים והלומי קרב.

החוויה טלטלה את כהן. הוא חזר הביתה ליוון, ומשם המשיך לארה"ב כדי לעבוד על אלבום חדש. הוא חבר אל המוזיקאי ג'ון ליסאוור שהציע לו להקליט, בפעם הראשונה בקריירה שלו, אלבום בליווי כלי מלא: גיטרות חשמליות, כלי נשיפה, מיתרים, כלי הקשה ותופים. התופים היו רעיון חדש לחלוטין עבור ליאונרד כהן, שעד אז התנגד נחרצות לעבודה עם תופים וכלי הקשה. ג'ון ליסאוור השפיע על כהן לאמץ צליל בלוזי עבור האלבום החדש. כך נוצרו שירים כמו "Is This What You Wanted", ו "Why Don't You Try", שכללו סולמות בלוזיים, לראשונה בקריירה של כהן. New_skin_for_the_old_ceremony

החוייה הישראלית ניכרת בעיקר בכתיבה: מלחמת יום הכיפורים היא ההשפעה הברורה והישירה לשיר: "Who By Fire", שמילותיו לקוחות מתוך תפילת "ונתנה תוקף". למעשה, זוהי הפעם הראשונה בה ליאונרד כהן שילב מוטיבים "יהודיים" בכתיבה שלו, רעיון שהוא יחזור אליו בהמשך לא מעט. שיר הוסף שנכתב בהופעות מול חיילים בסיני הוא "Lover, Lover, Lover", שעוסק גם הוא ברעיונות יהודיים.

ליאונרד כהן עסק הרבה באותו זמן בדימוי העצמי שלו: כיהודי, כאיש משפחה וכבחור שלא הצליח להפוך לאיש צבא, למרות הפנטזיות שלו: "Field Commander Cohen" הוא פנטזייה כזאת, על הלוחם המהולל שהפך, בעל כרחו למשורר:

Field Commander Cohen, he was our most important spy.
Wounded in the line of duty/ parachuting acid into diplomatic cocktail parties/
urging Fidel Castro to abandon fields and castles.
Leave it all and like a man/ come back to nothing special/ such as waiting rooms and ticket lines/ silver bullet suicides/ and messianic ocean tides/ and racial roller-coaster rides/and other forms of boredom advertised as poetry.

ליאונרד כהן שר עם מתי כספי ואריאל שרון

ליאונרד כהן שר עם מתי כספי ואריאל שרון

הלהיט הגדול מהאלבום היה, ועדיין, השיר Chelsea Hotel #2. שיר "כהני" טיפוסי: רק גיטרה אקוסטית, ללא כלים נוספים. יתכן מאוד, שהצלחת השיר הזה היתה חלק מהסיבה שכהן חזר מהר מאוד לסגנון הישן שלו, העיף את ליסאוור לכל הרוחות, ולא חזר לעשות בלוז למשך שנים רבות. אנחנו נשארנו עם היצירה המדהימה הזאת:

And clenching your fist for the ones like us
who are oppressed by the figures of beauty,
you fixed yourself, you said, "Well never mind,
we are ugly but we have the music."

cohen 1

250px-זקני_צפת

כשאליס קופר הרגיש שנמאס לו מבית ספר, הוא עזב אותו. School's Out הוא פנטזיית החופש האולטימטיבית של כל תלמיד, גרסת המופרעים ל"Imagine": אין כיתות, אין מנהלים, אין מורים, אין מבחנים, בית הספר מפוצץ לחתיכות. אבל הרבה תלמידים יושבים בתוך בית הספר, נכנסים לכיתות, ניגשים למבחנים ועדיין לא מרגישים לגמרי במקום…

מה עןשים?

מתחיל עם משהו שפרסמתי במקום אחר לפני כמה זמן:

ישבתי וראיתי את הפרק על "זקני צפת" מתוך סדרת המופת "האלבומים" של ערוץ 8. הפרק הזה הוא מדהים, גם למי שלא חולה על זקני צפת, אבל תוך כדי הצפייה שמתי לב שהוא לא עוסק רק במוזיקה, באומנות, בחברות, בחופש.

הוא עוסק גם בחינוך.

תחשבו על זה, זקני צפת התחילו כשמאור כהן היה בכיתה י', הם הופיעו ברוקסן לאורך כיתה י"א, הפריצה הגדולה הגיעה כשהם היו בי"ב (בחוזה שלהם היה סעיף שווידא שאין חזרה בערב לפני בגרות…)- מה המורים שלהם חשבו על זה? אני בטוח שזה גרם למורים האלו לא מעט תיסכול, אבל הצריך מהם מידה רבה של אומץ ואמון בתלמידים שלהם.

חשבתי לעצמי- האם אנחנו מסוגלים לתת בתלמידים שלנו אמון כזה? להאמין בהם גם כשהם עושים דברים שלנו נראים כשטויות, בזבוז זמן, תרבות רדודה וכו'? האם אנחנו מסוגלים לקבל את סדר העדיפויות שלהם גם כשהוא שונה לגמרי משלנו? לתת להם לבחור את עתידם באמת, לפי מה שמתאים להם?

ראש הישיבה שבה למדתי, הרב רא"ם הכהן, היה נוהג לומר ש"אם מוצארט היה לומד בישיבה הוא לא היה נהיה מוצארט. מצד שני, הוא גם לא נהיה הרב קוק"- כלומר, הוא היה מתבזבז לחלוטין. בפראפראזה על האמירה הזאת, שאלתי את עצמי מה היה קורה אם למאור כהן, אורן לוטנברג והחבר'ה היה איזה מאור כהןמחנך אידיאליסט שהיה מחליט שתעודת בגרות מושלמת היא הדבר שלו הם זקוקים לפני כל דבר אחר, כנראה שלא היתה זקני צפת, ולא "הזבובים", ולא סולואים של גיטרה בשירים של ברי סחרוף ולא חיקויים של http://www.youtube.com/watch?v=MDUZJ40ggTE.

סוף ציטוט

וזו באמת רק דוגמא לסוגיא גדולה שמעסיקה אותי כבר כמה שנים: הילדים ה"לא מתאימים" ל"מסגרת", ל"מערכת", ולעוד מילים רעות כאלו. הכוח של מוזיקת רוק, או ראפ, או כל סוג אחר של אומנות שעוסק במחאה, צריך להיות המפלט האידיאלי לילדים האלו, אבל כאן נשאלת גם השאלה- כמורה, מה המקום שלי בסיפור הזה? אם כל הרעיון של המחאה הוא המרד במורים, אז אולי עדיף שאני לא אתערב… אבל יש לנו כאנשי חינוך גם את האחריות לפתוח את המקומות האלו: המחאה, הצעקה בפני התלמידים שלנו.

לפני כמה שבועות נתקלתי בסרט המראה את ג'ף אמנט, הבסיסט של פרל ג'אם (שוב פרל ג'אם…) מדבר על הילדות שלו בעיירה קטנה ושכוחת אל במונטנה. כילד, הוא התרכז בשני דברים: מוזיקה וסקייטבורד. את המוזיקה הוא לקח רחוק והפך אותה לעיסוק המרכזי של חייו- בעיר הגדולה. כמוזיקאי חשוב ומפורסם, הוא חזר לעיירת הולדתו ואל שמורת האינדיאנים הסמוכה אליה, והקים בה פארק סקייטבורדינג. כדאי לראות, ולהתרשם מהדברים שלו על ה"ילדים שאינם מתאימים, הילדים ה"משולשים" שלא נכנסים למסגרות הרגילות".jeff ament

אז ההורים והמורים של מאור כהן ואורן לוטנברג נתנו להם להשתולל על הבמות במקום ללמוד, ג'ף אמנט בנה פארק סקייטבורדינג לילדים שבית ספר כנראה לא יתן להם כלום, בהווה או בעתיד, ג'ימי פייג' לא נהיה ביולוג כמו שתכנן כשהיה בן 14, אבל לד זפלין הביאה משהו לעולם ששום מעבדה לא היתה מוציאה (אולי מעבדות שמייצרות כימיקלים מסויימים…).

 jimmy page

אז התפקיד של מי הוא לדחוף את הילדים האלו אל הגיטרות, הבמות, הראפ, הסקייטבורד?

אין לי תשובות לזה, רק שיר, שמבוצע על ידי להקה של חנונים, שבית ספר לא היה ממש גרוע בשבילם, אבל את כיתה י"ב הם העבירו בצורה הזאת.