הארכיון של ינואר, 2014

הלכתי לראות ציור קיר של קרלוס סנטנה, ושני גברים שחורים שדדו לי את המצלמה באיומים. הלכתי משם. היתה לי ברירה?

כמה שבועות אחרי המפגש עם בראיין, הגענו לסן פרנסיסקו. מכיוון שבשלב הזה קצת נמאסנו אחד על השני, החלטנו להשאיר את האוטו בברקלי, לקחת תחבורה ציבורית לעיר ולהתפצל. אני החלטתי לנצל את ההזדמנות לעזוב את האיזור המתוייר והקצת קיטשי של סן פרנסיסקו, ולהיכנס פנימה, לתוך הרחובות ה"אמיתיים" ומה שחשבתי שיהיה חוויית "גטו" אותנטית. קיבלתי. ראיתי כמה ציורים, שניים של סנטנה ועוד כמה, והרגשתי שאני "ממש" באמריקה. ואז, הרחוב התרוקן. שני גברים ניגשו אלי- אחד ענק, אחד נמוך ורחב עם פה מלא שיני זהב, והסבירו לי במילים פשוטות למה כדאי לי לתת להם את המצלמה שלי ולהסתלק. הסתלקתי. מרגיש מושפל ומובס. לפחות נשאר לי הארנק- נכנסתי לחנות דיסקים הראשונה שראיתי וקניתי את האלבום החדש של אאוטקאסט שיצא שבוע קודם לכן. זההיה הפסקול שלי להמשך השיטוט בשכונות  הלא לגמרי נעימות של סן פרנסיסקו, לוס אנג'לס ואחר כך ברוקלין ומנהטן.

"איידלווילד" שיצא ב- 2006, בכלל מספר סיפור אחר.. זוהי יצירה מרתקת, עשירה, מורכבת ושלמה שאמורה להוות פסקול לסרט שיצא קצת אחרי האלבום. אנדרי 3000 וביג בוי, הידועים בשם "אאוטקאסט",החליטו לספר את ההיסטוריה של ההיפ הופ כפי שהם רואים אותה- כהמשך ישיר לבלוז של המיסיסיפי, הג'אז של ניו אורלינס, ולסיפורי האהבה הגדולים של ברודווי והוליווד. הסרט והאלבום פורשים את סיפורם של שני מוזיקאים שחורים, החיים בג'ורג'יה בעבר (שנות ה- 30 של המאה העשרים), ואת נסיונותיהם לשרוד בעולם האפל והאכזר של עסקי המוזיקה.

Idlewild

היחודיות של איידלווילד בעיניי היא הניסיון לשים את הראפ וההיפ- הופ בתוך הקשר רחב מבחינה תרבותית והיסטורית: אאוטקאסט מצליחים להכניס ג'אז מסורתי ובלוז שורשי לאותה צלחת עם ראפ מודרני ואלקטרוני ולגרום להכל להרגיש חלק מאותו סיפור. בדרך כלל, רואים את הראפ וההיפ הופ כמושפעים באופן ישיר מהסול והדיסקו מצד אחד, ומתרבות הכנופיות של שנות השמונים מצד שני. אאוטקאסט הצליחו לדלג על הקלישאות האלו, ולהציג היסטוריה  "שחורה" אחרת, אריסטוקרטית וקלאסית. ולסיפור הזה יש, בעיניי לפחות, הרבה קסם.

כך בערך נראה הבחור שמכר לי את המוזיקה שלו

המשכתי עם ראפ באוזניות לשוטט בין בנייני לבנים אדומות ותחנות סאבוויי חצי נטושות. מצלמה כבר לא היתה לי ושמרתי על הארנק קרוב, אבל הוצאתי אותו מהכיס כשבחור אחד התקדם לעברי במנהטן והציע לי לקנות את אלבום הגנגסטה-ראפ שכתב, הפיק והקליט בעצמו. קניתי שניים. לא נפלתי. ראפ אלים, מלוכלך וצעקני, לא הקלאסיקה המלוטשת של אאוטקאסט, אבל זה הגיע מהרחוב ולא מיוניברסל סטודיוז. גם זה משהו.

איידלווילד (הסרט) נכשל בקופות, האלבום מכר מעט, אאוטקאסט לא המשיכו להופיע ולהקליט אחר כך כצמד. הטיול באמריקה, עם זאת, לא נגמר. עוד נשאר אלבום חדש לגמרי של דילן…

עד הפעם הבאה

שלום

מודעות פרסומת

איך מנגנים ככה?- אחד קצרצר

פורסם: 21 בינואר 2014 ב-כללי

ועכשיו לדברים החשובים: לפני 16 שנים ראיתי עם אבא שלי את הקליפ הזה

עם היד ככה

(נראה לי שזה היה זה) ב VH1 Classic. עד אז לא ידעתי שאפשר לתופף ככה, לנגן באס ככה, ובעיקר לא ידעתי שאפשר לנגן גיטרה ולעשות את התנועה הזאת שפיט טאונשד עושה ב 1:10 של השיר (ועוד כמה פעמים בהמשך). מאז למדתי כמה דברים, אבל אני עדיין לא יודע לנגן את התנועה הזאת. עכשיו שמעתי את השיר במערכת ונזכרתי. לילה טוב

ב 2006 יצאתי לטיול הגדול של אחרי הצבא. בפעם הראשונה בחיי יצאתי את גבולות  הארץ, היעד- ארצות הברית של אמריקה. עם עוד שלושה חברים קנינו מיניוואן וחרשנו את המידווסט והמערב במשך חודשיים וחצי. הזכרונות הכי חזקים שלי מהמסע הזה הם (איך לא) הזכרונות המוזיקליים, ובשלושת הפוסטים הבאים אשתף ביומן המסע המוזיקלי הזה.

פרק ראשון, "Tangled up in Blue" -אני ובוב דילן חורשים את אמריקה ופוגשים את ברייאן.

"דברי הימים א'", האוטוביוגרפיה של בוב דילן

"דברי הימים א'", האוטוביוגרפיה של בוב דילן

למסע הזה ארזתי שני דברים חשובים: את הגיטרה האקוסטית ואת האוטוביוגרפיה של בוב דילן "Chronicles Vol I". משהו על האוטוביוגרפיה הזאת: הדרך היחידה בעיניי לקרוא אותה היא לפתוח בעמוד אקראי, לקרוא כמה עמודים, לסגור, לפתוח במקום אחר, לקרוא וכך הלאה. למרות שקיים סיפור מסגרת, דילן קופץ בין אנקדוטות, אסוציאציות חופשיות, תובנות על מוזיקה והחלק המעניין ביותר- סיפורים על אנשים אחרים, שמעניינים אותו יותר ממנו עצמו.

חזרה לטיול. אחרי צהריים אחד אנחנו מוצאים את עצמנו על כביש ישר וארוך באמצע המדבר של מדינת יוטה, בדרך לברייס קניון. והנה, לצד הכביש תחנת דלק, באמצע השום מקום, ובה גם מאפייה! אחלה תירוץ לעצור ולהצטייד בלחם טרי ישר מהתנור (למה יש שם מאפייה? לא יודע). עצרנו, קנינו לחם, והבנות הלכו לשירותים.  אני נשארתי באוטו ועפתי עם דילן לחורף של מינסוטה, כאשר מישהו דפק לי על החלון.

זה היה אדם מבוגר, בן 50 בערך, עם מבט קצת מוזר בעיניים. פתחתי את הדלת והוא הצביע על הגיטרה שלי ושאל "שלך?" ""כן", עניתי. הוא היסס קצת. אחר כך אמר: "גם אני מנגן", ואחרי שתיקה קצרה הוסיף: "בעיקר שירי עם אמריקאיים ישנים". "אני אוהב שירי עם אמריקאיים ישנים!" התלהבתי, "אולי תנגן לי משהו?". הוא שתק. אחר כך אמר: "קשה לי, אני עברתי תאונה, הראש שלי לא כל כך בסדר". זה הסביר את המבט הלא מפוקס ואת הדיבור הכבד. "בכל זאת?" התעקשתי. הוא חשב לרגע, ואז: "בוא לצריף שלי, כאן מאחורה". לא היססתי לשניה, לקחתי את הגיטרה, סימנתי לחבר'ה (הבנות חזרו בנתיים) והלכנו אליו. לא נכנסנו פנימה,, אלא ישבנו בחוץ על כיסאות. בריאן (ככה קראו לו) הוציא גיטרה ישנה וניגן קצת, במאמץ רב. אחר כך שלף מפוחית ואילתרנו קצת ביחד, ואז הוא ביקש ממני לנגן משהו. התחלתי לנגן את אחד משירי המסע האהובים עליי ביותר "Tangled Up in Blue" שנראה לי מתאים לסיטואציה. בריאן התרגש נורא מהשיר ואמר: "אתה יודע מה? הכלב שלי אוהב לשיר את השיר הזה". כמובן שצחקנו, והוא נכנס פנימה והפעיל את מה שנשמע כמו מערכת סטריאו עם רמקולים בגודל של חצי מהצריף. השיר שהתחיל להתנגן היה "Tangled Up in Blue", והכלב ששמע את האקורדים של הפתיחה, התחיל להתרגש ולהתלהב. ברגע שהתחילו המילים: Early one morning the sun was shinin', הכלב התחיל לקפוץ באוויר וליילל בטירוף, ממש כאילו הוא מנסה לשיר. צחקנו עד דמעות.

אחר כך נהיה מאוחר והתכוננו לעזוב ולהמשיך בדרך. "תשלחו לי תמונות", ביקש בריאן. "בשמחה", אמרתי, "מה האימייל שלך?". "אתה צוחק עלי?" הוא שאל, "אני בקושי יודע מה זה אינטרנט". "אוקיי", אמרתי, "אז מה הכתובת למכתבים?". בריאן עצר. "אני לא זוכר", הוא אמר לבסוף, "תשאל את המוכרת במאפייה". ואז הוא נזכר שאם אנחנו נוסעים לברייס, אנחנו חייבים לחזור באותה דרך למחרת בבוקר. "תבוא מחר", הוא אמר, "ננגן ביחד, ואני אתן לך גם איזה קלטת (!) של קטעים נדירים של בוב דילן". טוב.

בריאן, אליאור , אני והכלב. אי שם בשומקום, יוטה, ארה"ב

המשכנו בדרך, טיילנו עד שירד החושך, קמנו בבוקר לראות את הזריחה, וחזרנו באותה דרך ממנה הגענו. עצרנו בתחנת הדלק שבאמצע שומקום והלכנו לחפש את בריאן (למרות שקצת לא היה לי מצב רוח לג'אם על הבוקר, למען האמת).

לא מצאנו אותו. הלכתי אל הצריף שלו וצעקתי קצת- כלום. ניגשנו לאישה שמוכרת במאפייה- "את יודעת איפה בריאן?". היא קצת הופתעה "מה אתם צריכים ממנו?". "היינו פה אתמול", הסברתי "וניגנו ביחד.". העיניים שלה נדלקו: "אתם החבר'ה מישראל? אתם עשיתם לו כל כך טוב! כל כך שימחתם אותו!" "בלילה הוא הרגיש רע מאוד", היא המשיכה, "לקחנו אותו לבית חולים, הוא במצב לא טוב". וואו.

לקחנו את הכתובת, פיתחתי את התמונות ושלחתי. גם מכתב. לא קיבלתי תשובה. יכול להיות שלא הגיע, או שהדוור לא מצא את תחנת הדלק שבאמצע שום מקום. יכול להיות ש…

המשכנו בטיול. המשכתי לקרוא את דילן ולנגן שירי מסע וגם שירי עם אמריקאיים שלימדו אותי לאורך המסע. אבל מפגש באמצע המדבר, עם אדם נכה שמנגן גיטרה והכלב שלו שר שירים של בוב דילן, הוא אחת החוויות החזקות ביותר מהנסיעה הזאת, שמונה שנים אחרי.