של מי הגטו הזה? שדדו לי את המצלמה אז קניתי דיסק- יומן מסע חלק 2

פורסם: 27 בינואר 2014 ב-כללי
תגים: , , , , ,

הלכתי לראות ציור קיר של קרלוס סנטנה, ושני גברים שחורים שדדו לי את המצלמה באיומים. הלכתי משם. היתה לי ברירה?

כמה שבועות אחרי המפגש עם בראיין, הגענו לסן פרנסיסקו. מכיוון שבשלב הזה קצת נמאסנו אחד על השני, החלטנו להשאיר את האוטו בברקלי, לקחת תחבורה ציבורית לעיר ולהתפצל. אני החלטתי לנצל את ההזדמנות לעזוב את האיזור המתוייר והקצת קיטשי של סן פרנסיסקו, ולהיכנס פנימה, לתוך הרחובות ה"אמיתיים" ומה שחשבתי שיהיה חוויית "גטו" אותנטית. קיבלתי. ראיתי כמה ציורים, שניים של סנטנה ועוד כמה, והרגשתי שאני "ממש" באמריקה. ואז, הרחוב התרוקן. שני גברים ניגשו אלי- אחד ענק, אחד נמוך ורחב עם פה מלא שיני זהב, והסבירו לי במילים פשוטות למה כדאי לי לתת להם את המצלמה שלי ולהסתלק. הסתלקתי. מרגיש מושפל ומובס. לפחות נשאר לי הארנק- נכנסתי לחנות דיסקים הראשונה שראיתי וקניתי את האלבום החדש של אאוטקאסט שיצא שבוע קודם לכן. זההיה הפסקול שלי להמשך השיטוט בשכונות  הלא לגמרי נעימות של סן פרנסיסקו, לוס אנג'לס ואחר כך ברוקלין ומנהטן.

"איידלווילד" שיצא ב- 2006, בכלל מספר סיפור אחר.. זוהי יצירה מרתקת, עשירה, מורכבת ושלמה שאמורה להוות פסקול לסרט שיצא קצת אחרי האלבום. אנדרי 3000 וביג בוי, הידועים בשם "אאוטקאסט",החליטו לספר את ההיסטוריה של ההיפ הופ כפי שהם רואים אותה- כהמשך ישיר לבלוז של המיסיסיפי, הג'אז של ניו אורלינס, ולסיפורי האהבה הגדולים של ברודווי והוליווד. הסרט והאלבום פורשים את סיפורם של שני מוזיקאים שחורים, החיים בג'ורג'יה בעבר (שנות ה- 30 של המאה העשרים), ואת נסיונותיהם לשרוד בעולם האפל והאכזר של עסקי המוזיקה.

Idlewild

היחודיות של איידלווילד בעיניי היא הניסיון לשים את הראפ וההיפ- הופ בתוך הקשר רחב מבחינה תרבותית והיסטורית: אאוטקאסט מצליחים להכניס ג'אז מסורתי ובלוז שורשי לאותה צלחת עם ראפ מודרני ואלקטרוני ולגרום להכל להרגיש חלק מאותו סיפור. בדרך כלל, רואים את הראפ וההיפ הופ כמושפעים באופן ישיר מהסול והדיסקו מצד אחד, ומתרבות הכנופיות של שנות השמונים מצד שני. אאוטקאסט הצליחו לדלג על הקלישאות האלו, ולהציג היסטוריה  "שחורה" אחרת, אריסטוקרטית וקלאסית. ולסיפור הזה יש, בעיניי לפחות, הרבה קסם.

כך בערך נראה הבחור שמכר לי את המוזיקה שלו

המשכתי עם ראפ באוזניות לשוטט בין בנייני לבנים אדומות ותחנות סאבוויי חצי נטושות. מצלמה כבר לא היתה לי ושמרתי על הארנק קרוב, אבל הוצאתי אותו מהכיס כשבחור אחד התקדם לעברי במנהטן והציע לי לקנות את אלבום הגנגסטה-ראפ שכתב, הפיק והקליט בעצמו. קניתי שניים. לא נפלתי. ראפ אלים, מלוכלך וצעקני, לא הקלאסיקה המלוטשת של אאוטקאסט, אבל זה הגיע מהרחוב ולא מיוניברסל סטודיוז. גם זה משהו.

איידלווילד (הסרט) נכשל בקופות, האלבום מכר מעט, אאוטקאסט לא המשיכו להופיע ולהקליט אחר כך כצמד. הטיול באמריקה, עם זאת, לא נגמר. עוד נשאר אלבום חדש לגמרי של דילן…

עד הפעם הבאה

שלום

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s