הארכיון של אפריל, 2014

Everyday Robots

אביב – קיץ 2005 עברו עלי בהר דוב, ימים שלמים בטנק, ובין לבין מנוחה ב"צוללות" במוצב. לא מעט נחמה ועידוד העניק לי אז דיימון אלברן, תחת השם "הגורילאז", עם האלבום "Damon Days" שיצא באפריל אותה שנה. הזכרונות האלו הם חלק מההתרגשות שאני חש בבואי לכתוב על אלבום הסולו הראשון (כלומר תחת שמו האמיתי) של דיימון אלברן שיצא שלשום.

בזכרונות מוקדמים יותר, אלברן מייצג של הקבוצה היריבה: כמתבגר, תפסתי צד מאוד ברור ב"מלחמת הבריט פופ" בשנות התשעים, ובין אואזיס לבלר- לא היה ספק שאני בצד של אואזיס (עד היום). בלר באמת נחשבת בעיניי ללהקה נחמדה שעשתה מוזיקה נחמדה ולא יותר מזה, אבל כשהייתי בכיתה י"ב, יצא האלבום הראשון של הגורילאז, ובעיניי דיימון אלברן תפס מקום של גאון מוזיקלי ואחד המוזיקאים האהובים עלי.

 

 

 

 

"Everyday Robots", האלבום החדש, הוא שיא בקריירה האישית של אלברן שהתחילה עם הגורילאז ב 2000: תמהיל של היפ הופ אמריקאי ובריטי (שעד אז אף אחד לא ידע שהוא קיים), פולק אקוסטי, רוק, דיסקו ואחר כך גם מוזיקה ערבית ואפריקאית, שמקפיד כל הזמן להיות מלודי ונעים מאוד לאוזן. שיר הנושא, מבוסס על ריף גיטרה שלא נשמע כמו גיטרה, אלא כמו משהו אלקטרוני לא מוגדר, דבר שאלברן עשה כבר בעבר- מוזיקה של כלים שנשמעת כמו מוזיקה של מחשב (גם רדיוהד עשו את זה). "Lonely Press Play", ממשיך עם אותו קו עדין ומלודי שמלווה את האלבום כולו. שיר יוצא דופן הוא "Mr. Tembo", שיר ילדים אפריקאי ומחוייך על פיל (טמבו)- משהו שהבן שלי יאהב- אבל שוב עם הטאצ' המיוחד של אלברן, שמסוגל להחזיק גיטרה ביד לאורך שיר שלם, ולנגן בה ארבעה אקורדים בחצי הדקה האחרונה…

דיימון עם Seye

"Heavy Seas of Love", הוא דואט של דיימון אלברן עם בראיין אינו (יש שניים כאלו באלבום), גרוב איטי ויפה, שמסמן מפגש בין שני יוצרים מאוד מעניינים ומקוריים (וגם מאוד אנטי –ישראליים, אבל זה כבר סיפור אחר…). בעיניי, השיר היפה ביותר באלבום הוא "Photographs". המנגינה שמצלצלת מוכר, העיבוד השקט ובעיקר המילים:

"We are flying over black sands/ in a glass aero plane/ Crashing in slow motion in another cityscape game. Where the feeling is supernatural/ Like passing into other worlds/ we're ending this dissolution when the mother-ship it explodes"

הגורילאז. החזיקו אותי שפוי בהר דוב

הערה נוספת על דיימון אלברן: האיש טוב במיוד בשיתופי פעולה ובעבודת צוות- בלר תמיד נשמעה כמו להקה, הגורילז חיברו בין חברי ה"קלאש" לבובי וומאק ולסנופ דוג, והסופרגופ TGTBQ כלל את פול סימונון מהקלאש, סיימון טונג מהוורב והמתופף הג'מייקאני טוני ריי. באלבום הזה, מלבד שיתוף הפעולה עם ברייאן אינו (בשני שירים כאמור), רוב המשתתפים הם מוזיקאים פחות מוכרים. אחד השותפים ביצירה (ובהופעות) הוא מוזיקאי בשם Seye, בן אדם שאין לו אפילו עמוד בויקיפדיה. מסקרן…

 

אני כבר נהנה, מאחל לכם שתיהנו גם

מודעות פרסומת

בהמשך לרשימה מחג הפסח, הנה החלק השני. כדאי להקשיב לשירים (באמת, נמצאים כאן כמה רגעים מעניינים)

אחת התופעות המעניינות בפופ החסידי, היא שיוצרים ומבצעים מהז'אנר משתדלים תמיד להתרחק מההגדרה הזאת, ולהציג את המוזיקה שלהם כמשהו כמה שיותר קרוב  למוזיקה החסידית ה'אותנטית'.

כך, למשל, טען אברהם פריד בראיונות לקראת סוף שנות ה'90 שאין להשוות בינו לבין זמרי פופו אמריקאיים אחרים מכיוון שהוא עוסק בחומרים קדושים, וממילא יחס הקהל אליו הוא אחר: "אצלנו אין הערצת אמנים אינדיבידואליים, אלא רק אהבה למוזיקה ולטקסטים עצמם", היתה אמירה רווחת בקרב זמרי פופ כמו פריד, בן דוד ואחרים.

הדור הבא של הזמרים, לעומת זאת כבר דיבר (ושר) אחרת: למרות שהמוזיקה נשמעה דומה מאוד לקו שהתחיל עם מרדכי בן דוד בשנות ה 80, הסגנון הפך להיות אישי הרבה יותר, והזמרים הפכו לכוכבים- סלבריטאים ומושאי הערצה.

בשנת 2000, היה מנדי ג'רופי אחד הכוכבים האלו: לוק מוקפד, הופעות כריזמטיות ומוזיקה בעיבודים מעט יותר מקוריים ואישיים. (כדאי להקשיב לכל השיר- יש כמה פנינים מוזיקליות בעיבוד הזה) ג'רופי היה כוכב גדול לאחר שהוציא את האלבום הראשון שלו, אך לא הוא, ולא אחרים בני דורו (כמו ישראל לם, מני פיליפ ועוד) , לא הצליחו להתקרב למימדי התופעה שנקראת יעקב שוואקי:

 

 

 

יעקב שוואקי

 

שוואקי בקיסריה

שוואקי (הוא מציג את עצמו בשם המשפחה בלבד), הפך לכוכב בשנת 2000 ומאז לא הפסיק: הוא מקפיד להיראות טוב- חליפות מחוייטות, משקפיים אופנתיות, כמובן מגולח תמיד. מופיע רק באולמות עמק ואיצטדיונים כמו הגארדן בניו יורק וקיסריה בישראל (האמן החסידי הראשון- והיחיד בנתיים- שהופיע בקיסריה) ומקפיד להפיק בלדות מרגשות שממצבות אותו במקום טוב בעיני צעירי- וצעירות- המגזרים החרדיים והדתיים. שוואקי, שפוסטרים שלו נמכרים בחנויות ותורי מעריצים משתרכים לפני דוכני החתימות שלו, לא ניסה להציג את עצמו כזמר "חסידי קלאסי"- מה שהפך אותו גם למטרה נוחה בשביל פלגים חרדיים קיצוניים שרואים בו את מייצג כל הרע בפופ החסידי. לא שזה מפריע לו למכור…

שוואקי גם סלל את הדרך לכוכבים צעירים יותר- בעיקר בארצות הברית, שביניהם אפשר להזכיר את להקת הבנים (מן הסתם) "החבר'ה (The Chevra)", שלהיטה הראשון- "יהא יהא" הפך אותם לסנסציה בקרב נערות אמריקאיות חרדיות, וכן ה"מכביטס", שהיו ב 2010 ללהיט יוטיוב בממדי ג'סטין ביבר.

 

 

 

ובארץ- חסידי-ים תיכוני

שוואקי הוא תופעה אמריקאית, שהמקבילה שלה בארץ היא המוזיקה החסידית- ים תיכונית. בעקבות שוואקי, קמו צעירים כמו חיים ישראל (עם הלהיט "יתגדל ויתקדש") ויניב בן משיח, שניסו- והצליחו- לחקות הן את פועלו של שוואקי כאמן חרדי, והן את הצלחתם של כוכבים ים תיכוניים צעירים כדודו אהרון ומשה פרץ. גם חיים ישראל "משך אש" מרבנים חרדיים קיצוניים (כמו אמנון יצחק, שגם קיים מעמדי שבירת דיסקים המוניים), מה שלא ממש פגע במכירות שלו, במכירות הפוסטרים ובמכירת כרטיסי ההופעות- מה שמוכיח שגם בפופ החסידי

המלוקק משהו, קיימת אווירת רוקנרול אנרכיסטית.

 

 

 

בפעם הבאה- פורצי הדרך: האוונגרד של הפופ החסידי.

פסח שמח,

לפני כמה ימים פרסמתי קישור לרשימה הזאת, שגרמה לי להיזכר באותם ימים רחוקים בהם היתי צורך אדוק של פופ "חסידי". זה גרם לי גם לחשוב קצת על המונח "מוזיקת שוליים":

מרדכי בן דוד ואברהם פריד

שוליים זו הגדרה רחבה. גם השוליים עצמם יכולים להיות מאוד רחבים. "שוליים" יכולים להיות סנובים היפסטרים שצורכים מוזיקה שאש לא מכיר, או פשוט כל מה שלא משמיעים בגלגלץ.

אני רוצה לכתוב על המוזיקה של החרדים. יש המון חרדים בארץ, ורובם לא שומעים גלגלץ. או רדיו לב המדינה. רובם כנראה מכירים את אריק אינשטיין ושמעו על (או את) שלמה ארצי או את יהורם גאון. בהכללה, אפשר לומר שחרדים צורכים בעיקר את הסגנון המכונה "מוזיקה חסידית", אך הקשר בינו לבין הניגונים החסידיים ששרו לפני מאתיים שנה במזרח אירופה הוא קלוש ביותר, במקרה הטוב.

ברשימות הבאות אני אנסה לסקור קצת את הפופ החרדי הנפוץ היום ולערוך היכרות, גם אם קצרה ושטחית, עם ז'אנר מרתק, שזמר בינוני בו מוכר יותר דיסקים משלומי שבן ביום טוב.

  1. עידן האיצטדיונים- מרדכי בן דוד ואברהם פריד

המונח "מוזיקה חסידית" נקשר במשך כמאתיים שנה עם אדמו"רים (מנהיגי קהילות חסידיות) אשר יצרו, ולפעמים אימצו, "ניגונים"- קטעים מושרים חסרי מילים (בדרך כלל), שהושפעו בעיקר מהמוזיקה המזרח אירופאית והבלקנית. הניגונים של כל חצר חסידית  נושאים אופי משלהם והם מהווים מושא למחקרים רבים- מוסיקולוגיים, דתיים, אנתרופולוגיים ואחרים. בשנות ה 60 של המאה ה- 20, לעומת זאת התחילו מוזיקאים חסידיים (כמו הרב שלמה קרליבך) ליצור בהשפעת מוזיקה מערבית קלאסית ופולק אמריקני, ולהקליט שירים שפנו לקהלים גדלים והולכים- לאו דווקא חסידיים.

את מהפכת הפופ החסידי בשנות ה 70 ובעיקר ה80 הוביל חסיד גור מניו יורק בשם מרדכי ורדיגר. ורדיגר גדל במשפחה בת דורות רבים של מוזיקאים: אביו דוד ורדיגר (נפטר במרץ האחרון, בגיל 91) היה חזן וזמר חסידי שהיה מקורב לאדמו"ר מגור- אחת החצרות החסידיות הגדולות ביותר בעולם. מרדכי ורדיגר שינה את שם משפחתו בשלב מוקדם ל"בן דוד", כדי להדגיש את ההשפעות שספג מאביו, אך למעשה אחראי ליצירתו של סגנון חדש לחלוטין- מוזיקת פופ מודרנית, מתובלת בגוונים חסידיים ויהודיים.

מרדכי בן דוד

מרדכי בן דוד התוה את הדרך לזמרי פופ חסידיים בשלושים השנים שעברו מאז ראשית הקריירה שלו: המקצבים בשירים שלו הם רוקיים מאוד, אך העיבודים הם תזמורתיים וללא סאונד של גיטרות דומיננטיות.  המילים לקוחות תמיד מן התנ"ך, למעט במקרים בהן הן כתובות באנגלית- שאז הן מקוריות.

בן דוד פרץ לתודעה עם שיר ביידיש דווקא: "יידן", שהוא למעשה גרסה ביידיש לשיר "ג'ינגיס קאן", שזכה שנה קודם באירוויזיון, ובכך יישם עיקרון נוסף בפופ החסידי: אפשר לאמץ כל סגנון מוזיקלי הבא מן החוץ, כל עוד המילים הן "יהודיות", והעיבודים סולידיים ובעלי צליל קלאסי.

בשנת 93' עשה בן דוד את הפריצה הגדולה שלו לקהל הישראלי החילוני עם הלהיט "משיח" (שהיה שיר האליפות של הפועל גליל עליון באותה שנה). מעבר להצלחה של "משיח" שהפופולריות שלו נמשכת עד היום, אפשר לזהות בו את מרכיבי הנוסחה הבן דוידית:  מלילים מן התפילה, במבטא "אשכנזי" כבד, פזמון קליט ומרובה "אוי אוי אוי", ולחן פופ דיסקו קצבי ורקיד. בן דוד הפך בעקבות "משיח" לכוכב אמיתי הממלא איצטדיונים בארצות הברית ובישראל, ולמלך הפופ החסידי למשך מספר שנים נוספות.

המתחרה הגדול ביותר, וגם שותף לדרך של מרדכי בן דוד בשלושים השנים האחרונות הוא אברהם פריד. פריד, חסיד חב"ד מניו יורק, הוציא את אלבומו הראשון בשנת 1981 (אז גם אימץ את שם המשפחה "פריד" – שם משפחתו המקורי הוא פרידמן, אלא שהוא התבייש שחבריו ידעו שהוא הוציא אלבום…), וכבר מתחילת הדרך הציג איכויות של פופ סטאר אמריקאי, הרבה יותר מאשר זמר חסידי מן השטעטל. במהלך שנות ה 90 הופיע פריד על במות המדיסון סקוור גרדן בניו יורק ואיצטדיוני טדי ורמת גן בארץ (בין השאר יחד בן דוד, כמו בשיר המצויין הזה בהופעה בניו יורק ), בהופעות אנרגטיות שהשפעות הדיסקו ובמיוחד מייקל ג'קסון הורגשו בהן לא מעט (השיר המופיע בקליפ הוא בארמית), שילב פריד בין הפופ/ רוק ה"חסידי" (כלומר מילים מן התפילה ומן התנ"ך, וסאונד חסר גיטרות), לבין שירים באנגלית (וביידיש) שהיו יכולים להופיע כחלק ממחזות בברודווי או בפסקול של "טופ גאן" או סרטים של יו גרנט.

בראשית שנות האלפיים, ככל שזמרים חדשים נכנסו לנעליהם של הוותיקים (בעיקר לאלו של פריד), חיפשו בן דוד ופריד קהלים חדשים: בן דוד חזר לסגנון החסידי ה"מסורתי" וזנח את

אברהם פריד וקובי אפללו

הפופ והדיסקו, ולעומתו פריד ניסה להתקרב אל המיינסטרים הישראלי, הקליט שירים של חנן יובל ועופרה חזה לצד שירים מקוריים בעברית מודרנית ואירח בהופעותיו אמנים כמו שלומי שבת ועמיר בניון.

עולם הפופ החסידי המשיך להתפתח במהירות בסוף שנות ה 90 ובעשור הראשון של שנות האלפיים, אך מורשתם של מרדכי בן דוד ואברהם פריד, הדינזאורים של הז'אנר, נשארה דומיננטית ורלוונטית, גם בקרב מוזיקאים צעירים יותר.

בפרקים הבאים:

  • הכוכבים הצעירים: מנדי ג'רופי, שוואקי, חיים ישראל
  • פורצי הדרך: אויף שמחעס, עדי רן, ליפא שמלצר

היה לי פעם חניך בשם ג'וש, שהגיע  מסיאטל. היינו יושבים בחדר שלי ומנגנים ואחר כך הוא היה מספר לי כל מיני סיפורים. פעם אחת הוא סיפר לי שחבר שלו ניגן עם איזו להקה קטנה בחדרחזרות מיושןן במרכז העיר, כשלפתע נפתחה הדלת, ופנימה נכנס אדם צעיר, רזה, עם מבט מיוסר בעיניים. שאל אם אפשר להצטרף, הרים איזו גיטרה שהיתה שם, התחבר למגבר וניגן איתם כמה קטעים. רק אחרי שהצעיר הרזה נעלם כלעומת שבא, הסתכלו החברים של ג'וש אחד בשני ואחר כך הלכו הביתה וסיפרו לכולם שרוחו של קורט קוביין הגיעה לנגן איתם באותו ערב.

קורט קוביין

"סיאטל היא עיר מטורפת", סיכם ג'וש, ואני, שלא האמנתי לסיפרי רוחות הרפאים האלו, חשבתי רק על זה שבתחילת שנות ה -90 היה בטח הרבה יותר מגניב להיות טינאייג'ר בסיאטל מאשר ילד במעלות…

ה 5 באפריל הוא תאריך משמעותי לכל אוהדי המוזיקה הסיאטלית: בתאריך זה בשנת 1994, התאבד קורט קוביין, מנהיג להקת נירוונה. מותו של קוביין היה כל כך צפוי מראש, עד שכיום אי אפשר כמעט לדמיין סוף אחר לסיפור  העצוב הזה. קוביין נולד וגדל באברדין (וושינגטון, לא סקוטלנד)- עיירה תעשייתית אפורה ומדכאת, ובילה חלק גדול משנות נעוריו בשיטוטים חסרי תכלית ברחוב ובלינה על ספסלים בחדרי המתנה של בתי חולים. היציאה אל "העיר הגדולה" סיאטל הביאה להקמתה של נירוונה ובסופו של דבר לפריצה הגדולה של הלהקה ב 1991 עם Nevermind. ההצלחה הגדולה של נירוונה לא הפכה את קורט קוביין לאדם מאושר. הוא צרך סמים קשים, ניהל מערכת יחסים בעייתית ומתוקשרת עם הדוגמנית קורטני לאב (לזוג נולדה גם בת), ובעיקר חזר והזכיר את הרצון שלו למות. מותו של קוביים ב 5 באפריל 1994 הגיע זמן קצר לפני יציאת האלבום האחרון של נירוונה: Unplugged in New York, מה שהוסיף לשירים שבוצעו שם אופי מדכא עוד יותר מזה שהיה להם מלכתחילה.

 

 

 

8 שנים מאוחר יותר, אגדת גראנג' נוספת הלכה  לעולמה: במקרה של ליין סטיילי, סולן "אליס אין צ'יינז", מדובר במוות ארוך, איטי וקשה. סטיילי, הסולן הכריזמטי של "אליס"סבל מדכאונות במשך שנים ארוכות, צרך גם הוא סמים קשים, ולאט לאט איבד את הקשר עם המציאות ואת היכולת לשיר או להופיע על במה. חברי אליס אין צ'יינז ניסו קצת להמשיך בלי סטיילי,

ליין סטיילי

אבל זה לא עבד. ב 1996 הלהקה חזרה להקלטות האלבום האחרון שלהם, וכן למופע אנפלאגד בניו יורק- אחת ההופעות האחרונות של סטיילי. אפשר לראות בצילומים של האנפלאגד איך סטיילי מקבל תמיכה רגשית מהחברים שלו, ובמיוחד מהשותף הוותיק ג'רי קנטרל, שלא נותנים לו ליפולץ

ב- 2002 מצבו של סטיילי היה רע במיוחד והוא נפטר לבסוף ממנת יתר של הירואין, בודד ומדוכא.

שני המאורות הגולים של הגראנג', קורט קוביין ולין סטיילי, היו אנשים מלאים בחושך, והחושך הזה הביא הרבה מוזיקה טובה להרבה אנשים בכל העולם, ורוחות הרפאים שלהם, כך נראה, עוד מוסיפות להסתובב כאן.

R.I.P.