איזו  התרגשות! הבלוג המצויין "קולומבוס" פרסם פוסט אורח שלי!

על האלבום המעולה של אואזיס "Standing on the Shoulder of Giants", במסגרת שבוע אנדרייטד בקןלומבוס.

תהנו

מודעות פרסומת

לפני כמה חודשים, העלה הבלוג המצויין קולומבוס שיר של להקה בשם War, שיצא בשנת 1973. בחיים לא שמעתי על הלהקה לפני כן, לא ידעתי שהיא היתה קיימת.

סוזן טדסקי ודרק טראק

הקשבתי פעם אחת לשיר "The World Is a Ghetto" והוקסמתי. זוהי יצירת Pאנק-סול-רוק באורך של מעל עשר דקות שהיא לא פחות ממדהימה בעיניי, ואני מקשיב לה מאז בערך פעם בשבוע. כמה שבועות אחר כך נתקלתי במקרה בבלוג הרמוניה דרומית בלהקה עכשווית בשם The Tedeschi Truck Band, להקה מפלורידה שעושה משהו שבין רוק "לבן" למוזיקת נשמה "שחורה" מאוד, וגם שם הוקסמתי, ואני לא מפסיק להקשיב לדבר הזה כבר שבועות ארוכים.

איך מגלים מוזיקה חדשה? בחודשים האחרונים  אני מגלה כל הזמן עוד ועוד דברים שלא הכרתי, והרבה מהם קסומים ומרגשים. איך מגלים מוזיקה חדשה?

כשהייתי נער בגיל תיכון היו לי שני ערוצים עיקריים שדרכם נחשפתי למוזיקה: חברים ורדיו. באותה תקופה הוקמו תחנות הרדיו האיזוריות ובמעלות קמה תחנה אחת- "רדיו צפון". רדיו צפון היתה שונה מאוד מתחנות "רדיו ללא הפסקה" שהשתלטו כעבור כמה שנים על התדרים האיזוריים. היא שידרה מוזיקה ורק מוזיקה- מוזיקה חדשה, רוק קלאסי, ישראלי, היפ הופ- הכל. השדרנים בקושי דיברו, והסתפקו בלציין את שמות השירים והאמנים. הייתי מקשיב שעות על גבי שעות, מקליט, מחכה שהשדרן יספר איזה שיר נוגן עכשיו, ומי שר אותו. פעמיים התקשרתי לרדיו לענות על שאלות וזכיתי בדיסקים. היתה גם רשת ג', עם תוכנית בשם "רוק בישראל" ששודרה יומיים בשבוע, והפכה את ברי סחרוף לכוכב על (בשנת 98), את אביב גפן לכוכב מיינסטרים (באותה שנה), את שוטי הנבואה לתגלית מרתקת ואת כנסיית השכל ללהקה במעמד של איפה הילד (שהתפרקה גם היא ב 98). חוץ מזה, היתה שם במה ללהקות די קיקיוניות שנעלמו מהר מאוד, אבל לכמה רגעים היו גדולות באמת: הגי'גלס, אנשי החצר, בייב, טאנארא ועוד.

Know Your Enemy

בשנת 2000 התחילה לשדר "הקצה" ז"ל בגלגלץ. וואו, זאת היתה תקופה. "Know Your Enemy", של מניק סטריט פריצ'רס, "Kid A" של רדיוהד (ואמנזיאק שיצא אחריו), מיוז, סופר פארי אנימלז, גרנדדי. שמעתי שיר ב"קצה", הלכתי לחנות וקניתי את הדיסק. אני לא אשכח את Pyramid Song של רדיוהד, שתפס אותי באחת בלילה של כיתה י"ב, והצמרמורות מלוות אותי עד היום.

אז כבר היה אינטרנט. היה אפשר להתעדכן ברולינג סטונז מגזין, בפיצ'פורק. להיכנס לאתרי מעריצים ודעת מראש על יציאה של אלבום חדש- ואז להתעניין בהשפעות, אמנים קשורים…

ב 2006 הגיעה יוטיוב, והעולם השתנה. מה שיוטיוב מאפשרת זה לינקים: אתה שומע (רואה) שיר, ובצד מופיעים לך שירים שיוטיוב חושבת שהם קשורים. כך אפשר להיחשף ללא מעט דברים שאתה לא מכיר עדיין, אבל הם קשורים בצורה כזו או אחרת למוזיקה שאתה כבר אוהב, ואז אתה יכול ללכת לויקיפדיה ולברר מי הוא האמן, האם יש לו עוד דברים וכן הלאה.

היום יוטיוב ממלאת מקום מרכזי בחשיפה למוזיקה חדשה, אבל אחת הדרכים שהתחילה להיותמשמעותית בשבילי לאחרונה היא בלוגים (כמו הבלוג הזה). בלוגים כמו "העונג" (של גיא חג'ג'), "קולומבוס" המצויין, "Undistracted Listening", וכמבן "הרמוניה דרומית" שצויין כאן כבר בעבר.

ואחד אחרון: לפני שנתיים אשתי האהובה נסעה לניו יורק. ביקשתי ממנה להיכנס לחנות דיסקים ולבקש מהמכר להמליץ לה על "משהו". מסתבר שהיא נכנסה לאיזה חנות של

Warren Ellis

היפסטרים בווילג' ויצאה משם עם הדבר הזה– שהוא על הגבול המאוד מאוד דק שבין טירוף מוחלט לקסם אמיתי. לאמיצים בלבד.

שבוע של מוזיקה קסומה לכולם

Run Like Hell

תובנה: לפני הגיוס למדתי בישיבה בעותניאל, שם זכיתי לפגוש את אחד האנשים המבריקים והחכמים שפגשתי מימי. פעם הוא סיפר סיפור שהוא בעצם משל: הוא סיפר שהוא הלך לקונצרט קלאסי והתרגש מאוד. הוא אמר לעצמו שהנגנים והמוזיקאים הם אנשי אלוהים במדרגת נביאים. אחרי הקונצרט, הוא הלך לחפש את השירותים, ובדרך עבר ליד חדרי ההלבשה וראה את הנגנים, כלשונו: "מעשנים ומהמרים בקלפים". המסקנה שלו מהסיפור- אדם יכול להיות מוזיקאי גדול ויוצר (או מבצע) מרגש, אבל זה לא מחייב שהוא יהיה אדם גדול.

סיפור: עברו כבר די הרבה שנים מאז, אבל הזיכרון עדיין חי: הייתי בכיתה ח' ונתי, שהיה שתי כיתות מעלי, הגיע אל הכיתה שלנו בהפסקה עם דיבקמן. "קניתי דיסק", הוא סיפר, "The Wall, של פינק פלויד. אתם חייבים לשמוע את זה. זה ישן, אבל זה ענק.". אני כבר שמעתי על פינק פלויד, אבל לא את פינק פלויד. "תן לשמוע", ביקשתי. נתי הוציא זוג אוזניות ענקיות של אנשי סאונד, הרכיב לי אותן על הראש,

The Wall

והתחיל ללחוץ על הכפתורים .

אני לא יודע למה הוא בחר להשמיע לי את רצועה מספר 9 בדיסק מספר 2: "Run Like Hell", אבל אני כן יודע איך הרגשתי באותו רגע: זה התחיל עם חריקות על הבס, עם דיליי מטורף. המשיך עם התופים: פום פם, פום פם. ואז נכנסו הגיטרות-  אני שכבר ידעתי דבר או שניים על גיטרות- לא הצלחתי להבין- ולקח לי שנים אחר כך להבין- איך גרמו להן להישמע ככה. ואז המקהלה: "Run, Run, Run, Run", ואז הדואט הזה בין ווטרס לגילמור שבסופו של דבר מתפוצץ לתוך סולו קלידים מעולם אחר.

אני חושב שחודש אחר כך נכנסתי לפיקדילי, קניתי את The Wall, למדתי אותו בעל פה, ברמת ריף הגיטרה ומעבר התופים הבודדים, והרומן שלי עם פינק פלויד ממשיך מאז ועד היום, בלי הפסקות.

רוג'ר ווטרס: רוג'ר ווטרס, אטום, צבוע ושונא ככל שיהיה, לא יצליח לקלקל לי את האהבה למוזיקה שיצר בין 1969 ל 1981. אין לי עניין בדעותיו הפוליטיות או בהטפות שלו, אני חש נפגע מהלחץ שהוא מפעיל על אומנים כדי שלא יגיעו לכאן. הוא אדם קטן- אבל עדיין מוזיקאי גדול.

מוזיקה מחברת בין אנשים- כך אני מקווה

הפסקה ארוכה מסיבות משמחות (התרחבות המשפחה) והנה זה בא:

  1. הקדמה:

בקיץ 2006 היתה לי תוכנית למסע "בעקבות המוזיקה" ברחבי ארצות הברית- מסע שלא יצא אל הפועל בהיעדר פרטנרים. רציתי לרדת לאורך נהר המיסיסיפי וכביש 61, ממינסוטה, דרך שיקאגו, סט לואיס, ממפיס וניו אורלינס. להרגיש את המוזיקה ששולטת בעולם שלי- במגרש הביתי שלה.

השבוע נחשפתי לבלוג הנהדר "הרמוניה דרומית", שעוסק ברוק הדרומי שממנו קצת התרחקתי בשנים האחרונות. הקריאה שם עוררה בי את הרצון לצאת למסע שאליו (עוד) לא יצאתי- אם לא בפועל אז לפחות בכתיבה.

הערה: הקטעים המודגשים הם חוויות אמיתיות ממקומות שהייתי בהם באמת, כל השאר הוא המסע ש(עוד) לא התרחש.

"Down To The River To Pray" -מסע דמיוני במורד המיסיסיפי וכביש 61:

תחנה 1- מיניאפוליס, מינסוטה: התחלנו במיניאפוליס- סנט פול, "עיר התאומים" משני עברי המיסיסיפי, שאפילו בנקודה הזאת הוא נהר מרשים- בטח בשביל ישראלים. כשעברנו מתחת לקמפוס של אוניברסיטת מינסוטה, נזכרתי שבוב דילן הגיע לכאן  בתחילת שנות ה 60. זה המקום בו הוא זנח את הרוקנרול עליו גדל, ואת הגיטרה החשמלית האדומה שלו, לטובת גיטרה אקוסטית, מפוחית ושירי עם, עד הפעם הבאה שבא חיבר את הגיטרה לחשמל וזכה בתגובה לקריאות "בוז", ב 1965. ממניאפוליס יורדים עם הנהר, עוברים בין מינסוטה לויסקונסין ומתחילים לחצות את מדינת אילינוי.

תחנה 2- שיקאגו, אילינוי: שיקאגו לא יושבת "על הנהר", ובכל זאת אי אפשר לדלג עליה, אז קפיצה קטונה לעיר הרוחות. שיקאגו היא מולדת הבלוז החשמלי: מאדי ווטרס, האולינג וולף ולייטנינג הופקינס עזבו את הדלתא העניה והצפופה בדרום והגיעו לשיקאגו- העיר המודרנית ביותר בארצות הברית של שנות ה 30. שם הם חיברו את עצמם

Muddy Waters

לחשמל, הוסיפו תופים ובס לגיטרות ומפוחיות (ולשירה האדירה שלהם), וחיכו לפרוץ לקהל הרחב- כלומר לבן. זה לא קרה. הלבנים התעלמו מהאמנים השחורים שבכו את נשמתם אל הגיטרות שלהם, ונזכרו בהם רק בשנות ה 60 המאוחרות. ומאז, מי שמקשיב למאדי וטרס מבין שבלעדיו לא היה קלפטון, ולא ג'ימי הנדריקס, לא רוליג סטונז (שקיבלו ממנו השראה לשם), לא פינק פלויד, לא לד זפלין ולא דיפ פרפל. המוזיקה שלנו היום היתה נשמעת אחרת לגמרי, בלי שיקאגו של שנות ה 30 וה 40.

הייתי בשיקאגו. היה גשם וקור אימים ולא הספקנו לעשות שום דבר מעניין, לא לראות את הפארק ולא לשמוע מוזיקה. מה שכן, בדרך לשם קפצנו למילווקי- עוד אחת מערי החצר האחורית של אמריקה. יש עליה שיר של איגי וקסמן. ו זהו בערך

תחנה 3 סנט לואיס, מיזורי:  מפגש הנהרות מיסיסיפי ומיזורי הוא צומת דרכים היסטורי ותרבותי בעל חשיבות עצומה: זהו "השער למערב" בשביל החלוצים הלבנים שפרצו את הדרך מערבה בסוף המאה ה 19, ו"השער לצפון" בשביל השחורים שנמלטו מהדרום מוכה הרעב והשטפונות בראשית שנות ה 30 של המאה ה 20. בדרך לשיקאגו, הם עצרו בסנט לואיס, מביאים איתם הרבה ג'אז ובלוז. את השער למערב מסמלת קשת המערב המרשימה, את הבלוז מסמלת בעיקר קבוצת ההוקי המקומית: הסט. לואיס בלוז. סמוך לשם עובר כביש 61 המיתולוגי, פחות או יותר במקביל למיסיסיפי.

תחנה 4- ממפיס, טנסי: אלביס פרסלי. נולד, יצר, חי, מת ונקבר בעיר הלא גדולה הזאת, וכמוהו גם ג'וני קאש, ג'רי לי לואיס, רוי אורביסון, בוקר טי, אוטיס רדינג ועוד אגדות

Elvis Presley

רוקנרול, קאונטרי וסול רבות. העיר הזאת היא מקדש לרוקנ רול (ולאלביס), אבל גם לקאונטרי ולסול- יותר מהרבה ערים אחרות בארצות הברית. כמות המוזיקאים שהגיעה מכאן היא אדירה, וכנראה שיש משהו באוויר (או במים…) שתורם לזה. לא הייתי שם, אבל עוד אהיה.

לא רחוק ממפיס וקצת מזרחה נמצאת נשוויל, בירת טנסי ובירת הקאונטרי הלאומית. חייב להיות מקום מעניין. לקאונטרי יש עוד עיר בירה- בייקרספילד, קליפורניה, הזכורה מ"ענבי זעם" של ג'ון סטיינבק. שם דווקא הייתי, אבל לא שמעתי מספיק מוזיקה- כלומר, ברדיו היה קאנטרי בלי סוף, אבל העיר עצמה היתה די רדומה בסוף אוגוסט, ולא השאירה עלי חותם מיוחד. קצת התאכזבתי אבל לא נורא.

תחנה 5- הדלתא, ארקנסו, מיסיסיפי: מממפיס מתחילה "ארץ המיסיסיפי"- האיזור שבו דבר אינו חשוב יותר מהנהר עצמו. זהו הדרום העמוק. ביתם של צאצאי העבדים וצאצאי האדונים, הכנופיות השחורות וה KKK, כלא פרצ'מן, בית הספר התיכון בליטל רוק בו למדו תלמידים שחורים תחת אבטחה של המשמר הלאומי, והעיירה "Hope", מקום הולדתם של הנשיא לשעבר ביל קלינטון והמועמד לנשיאות לשעבר מייקל האקאבי.

Robert Johnson

כאן נולד הבלוז: בדרך כלל גיטרה אקוסטית, מפוחית וזמר צרוד, נודד בדרכים ומספר סיפורים. רוברט ג'ונסון הסתובב כאן בכבישים, ונאמר עליו שהוא מכר את נפשו לשטן כדי לדעת לנגן, לכתוב ולשיר. עסקה עם השטן או לא, בובי ג'ונסון מת בגיל צעיר ונשכח מהעולם, וכשההקלטות שלו נתגלו מחדש בשנות ה 60, הן שינו לנצח את הדרך בה אריק קלפטון מצד אחד, ובוב דילן מצד שני הסתכלו וחשבו על מוזיקה. בסרט "אחי איפה אתה?" של האחים כהן, יש מחווה יפה לדמותו של ג'ונסון והעסקה שלו עם השטן בדמותו של טומי הגיטריסט.  כשטסתי מעל האיזור הזה נדהמתי כמה המיסיסיפי גדול, אפילו מהאוויר. לפני כן הנהר הכי גדול שראיתי היה הירדן, רק טיפה יותר קטן.

New Orleans

תחנה 6- ניו אורלינס, לואיזיאנה: כאן הכל התחיל. הג'אז. מוזיקה של עבדים. מוזיקה צרפתית. נגני אקורדיון ונגני קרש כביסה. לואי ארמסטרונג. כשניו אורלינס כמעט נחרבה בהוריקן קתרינה, לא היה קשה למצוא מתנדבים שיגיעו לסייע בשיקום. במידה רבה, כאן נולדה המוזיקה.

תחנה סופית- ירושלים, ישראל: ככה אנשים טיילו פעם- בלי לצאת מהבית, עם ספרים, מפות, סיפורים ובקבוק ויסקי. אולי כך עדיף. אחרי הכל בוב דילן שר:

"Only one thing, I did wrong,
Staying in Mississippi a day too long"

 

אלישיה קיז. איך היא הגיעה לכאן?

"I was thinking about Alicia Keys, couldn't keep from crying

When she was born in Hell's Kitchen, I was living down the line

I'm wondering where in the world Alicia Keys could be

I been looking for her even clear through Tennessee"

בוב דילן, שכתב כמה דברים משונים בחיים, כתב את השורות המוזרות מאוד האלו ב 2006- השיר הראשון מתוך אלבום שכולו פרדוקס אחד גדול "Modern Times".

זמנים מודרניים

אני הייתי אז באמריקה, מחפש פרדוקסים ומוצא אותם בכל פינה: ההלם של הגודל של כל דבר, מול הריקנות העצומה של ארצות המערב התיכון. הפער בין ההתקדמות הטכנולוגית (והסגידה לטכנולוגיה) והפרימיטיביות השולטת ביערות ויסקונסין, שם הופכת אמריקה למדינת עולם שלישי בכל פעם שיורד קצת גשם. מצד אחד ניו יורק ולוס אנג'לס, ומצד שני עיירות רפאים בדקוטה הדרומית ועיירות בקולורדו שיש בהן שלושה רחובות: Main street, South Avenue ו- North avenue, וביום ראשון יש בהן שוק קטן שמוכרים בו עגבניות, פלפלים ובצל ירוק. ובעיקר אנשים-  המון אנשים (בערים הגדולות) או מעט אנשים, מכל מיני סוגים ועם כל מיני סיפורים.

*******

הדרך לשום מקום, ליד שום מקום, אמריקה

היינו בברקלי, קליפורניה, כאשר ראיתי ידיעה  באינטרנט: בוב דילן מוציא אלבום חדש. בדקתי את התאריך- הידיעה מעודכנת. קצת שיפשפתי את העיניים, נכנסתי לאתר אחר- כן, אלבום חדש לבוב דילן יוצא מחר. מחר! הבנאדם בן 65, עשה כבר לא יודע כמה דברים, והנה הוא מוציא עוד אלבום. למחרת הלכתי לחנות וקניתי.

האלבום הזה הוא פרדוקס: המפיק שלו הוא ג'ק פרוסט, רק שאין בן אדם כזה. (בדיקה קצרה בויקיפדיה): ג'ק פרוסט הוא בוב דילן עצמו, שהחליט לאמץ שם בדוי כי נמאס לו לעבוד עם מפיקים. הוא שר שם על אלישיה קיז, רק שאף אחד בעולם לא הצליח להסביר מההקשר שלה לשיר, לאלבום או לבוב דילן בכלל. שיר אחר נקרא "The Levee Is Gonna Break"- נשמע מוכר? נכון זה שיר של לד זפלין. רק שכאן יש לו לחן אחר, עיבוד אחר וקשה לזהות שזה אותו שיר.

אולי הפרדוקס הגדול ביותר הוא שלאלבום הזה קוראים "זמנים מודרניים"ואין בו שום דבר מודרני. להיפך. הסאונד של האלבום הזה הוא כל כך מיושן, גם הלחנים והעיבודים.זה, כמובן נעשה בכוונה. בוב דילן ניסה (והצליח בעיניי) להוציא בשנת 2006 אלבום שנשמע כאילו הוקלט ב 1946, או קצת אחר כך. אוסף של שירי קאונטרי וקצת פרוטו-רוקנרול, שמושרים בקול מרוסק, על רקע של גיטרות וכינורות בסאונד חלוד בכוונה, ועוסקים בחיים בעיר הקטנה, בעבודת כפיים קשה, במסילת הרכבת, במכרה ועל יד הנהר. יש משהו קסום באלבום הזה, תחושה של מסע בזמן לתקופה שבוב דילן עצמו רק נולד בה. תחושה של "מסע שורשים"- דילן חוזר משנות האלפיים לילדות שלו בעיירת הכורים שכוחת- האל היבינגס, מינסוטה.

על הקלידים: ג'ק פרוסט…

יכול להיות שפרדוקס גדול יותר הוא שהאלבום היה להיט: מקום ראשון במצעד האמריקאי, מועמדות לגראמי, החזיר את דילן למפה לעוד כמה שנים- אבל לך תבין את הקהל.

לי, על כל פנים, הוא בא בדיוק בזמן: לא כל כך מסתדר עם ניו יורק המודרנית ועמוסת הניאונים, מתחבר דווקא למסילות הברזל ולרכבות המשא האינסופיות העוברות לאורכן, מכושף ממראה של מכרה פחם פעיל בוויאומינג, מהחקלאים בוויסקונסין, מוקסם מהפרובינציאליות של העיירות הקטנות ביוטה וקצת מוטרף מהריקנות של דקוטה. בעיבוד הכי מתאים, בסאונד הכי מדוייק, בוב דילן שר על כל הדברים האלו ב"זמנים מודרניים". אה כן, וגם על אלישיה קיז.

בפרק הבא: יומן מסע מטיול ש(עדיין) לא עשיתי. עד אז, שלום

אלקנה

הלכתי לראות ציור קיר של קרלוס סנטנה, ושני גברים שחורים שדדו לי את המצלמה באיומים. הלכתי משם. היתה לי ברירה?

כמה שבועות אחרי המפגש עם בראיין, הגענו לסן פרנסיסקו. מכיוון שבשלב הזה קצת נמאסנו אחד על השני, החלטנו להשאיר את האוטו בברקלי, לקחת תחבורה ציבורית לעיר ולהתפצל. אני החלטתי לנצל את ההזדמנות לעזוב את האיזור המתוייר והקצת קיטשי של סן פרנסיסקו, ולהיכנס פנימה, לתוך הרחובות ה"אמיתיים" ומה שחשבתי שיהיה חוויית "גטו" אותנטית. קיבלתי. ראיתי כמה ציורים, שניים של סנטנה ועוד כמה, והרגשתי שאני "ממש" באמריקה. ואז, הרחוב התרוקן. שני גברים ניגשו אלי- אחד ענק, אחד נמוך ורחב עם פה מלא שיני זהב, והסבירו לי במילים פשוטות למה כדאי לי לתת להם את המצלמה שלי ולהסתלק. הסתלקתי. מרגיש מושפל ומובס. לפחות נשאר לי הארנק- נכנסתי לחנות דיסקים הראשונה שראיתי וקניתי את האלבום החדש של אאוטקאסט שיצא שבוע קודם לכן. זההיה הפסקול שלי להמשך השיטוט בשכונות  הלא לגמרי נעימות של סן פרנסיסקו, לוס אנג'לס ואחר כך ברוקלין ומנהטן.

"איידלווילד" שיצא ב- 2006, בכלל מספר סיפור אחר.. זוהי יצירה מרתקת, עשירה, מורכבת ושלמה שאמורה להוות פסקול לסרט שיצא קצת אחרי האלבום. אנדרי 3000 וביג בוי, הידועים בשם "אאוטקאסט",החליטו לספר את ההיסטוריה של ההיפ הופ כפי שהם רואים אותה- כהמשך ישיר לבלוז של המיסיסיפי, הג'אז של ניו אורלינס, ולסיפורי האהבה הגדולים של ברודווי והוליווד. הסרט והאלבום פורשים את סיפורם של שני מוזיקאים שחורים, החיים בג'ורג'יה בעבר (שנות ה- 30 של המאה העשרים), ואת נסיונותיהם לשרוד בעולם האפל והאכזר של עסקי המוזיקה.

Idlewild

היחודיות של איידלווילד בעיניי היא הניסיון לשים את הראפ וההיפ- הופ בתוך הקשר רחב מבחינה תרבותית והיסטורית: אאוטקאסט מצליחים להכניס ג'אז מסורתי ובלוז שורשי לאותה צלחת עם ראפ מודרני ואלקטרוני ולגרום להכל להרגיש חלק מאותו סיפור. בדרך כלל, רואים את הראפ וההיפ הופ כמושפעים באופן ישיר מהסול והדיסקו מצד אחד, ומתרבות הכנופיות של שנות השמונים מצד שני. אאוטקאסט הצליחו לדלג על הקלישאות האלו, ולהציג היסטוריה  "שחורה" אחרת, אריסטוקרטית וקלאסית. ולסיפור הזה יש, בעיניי לפחות, הרבה קסם.

כך בערך נראה הבחור שמכר לי את המוזיקה שלו

המשכתי עם ראפ באוזניות לשוטט בין בנייני לבנים אדומות ותחנות סאבוויי חצי נטושות. מצלמה כבר לא היתה לי ושמרתי על הארנק קרוב, אבל הוצאתי אותו מהכיס כשבחור אחד התקדם לעברי במנהטן והציע לי לקנות את אלבום הגנגסטה-ראפ שכתב, הפיק והקליט בעצמו. קניתי שניים. לא נפלתי. ראפ אלים, מלוכלך וצעקני, לא הקלאסיקה המלוטשת של אאוטקאסט, אבל זה הגיע מהרחוב ולא מיוניברסל סטודיוז. גם זה משהו.

איידלווילד (הסרט) נכשל בקופות, האלבום מכר מעט, אאוטקאסט לא המשיכו להופיע ולהקליט אחר כך כצמד. הטיול באמריקה, עם זאת, לא נגמר. עוד נשאר אלבום חדש לגמרי של דילן…

עד הפעם הבאה

שלום

איך מנגנים ככה?- אחד קצרצר

פורסם: 21 בינואר 2014 ב-כללי

ועכשיו לדברים החשובים: לפני 16 שנים ראיתי עם אבא שלי את הקליפ הזה

עם היד ככה

(נראה לי שזה היה זה) ב VH1 Classic. עד אז לא ידעתי שאפשר לתופף ככה, לנגן באס ככה, ובעיקר לא ידעתי שאפשר לנגן גיטרה ולעשות את התנועה הזאת שפיט טאונשד עושה ב 1:10 של השיר (ועוד כמה פעמים בהמשך). מאז למדתי כמה דברים, אבל אני עדיין לא יודע לנגן את התנועה הזאת. עכשיו שמעתי את השיר במערכת ונזכרתי. לילה טוב